אני אמא לתינוק שכבר עוד מעט בן שנה וחצי, ובתקופה האחרונה אני מרגישה שאני נושאת כמעט את כל העול לבד. אני מטפלת בילד, מנהלת את הבית, דואגת לכל פרט קטן – ולעיתים מרגישה שאין מי שרואה או מעריך את זה באמת. אני יודעת שבעלי נמצא בתקופה לחוצה, אני מבינה את זה, אבל מהלחץ הזה אני והילד מרגישים את כל ההשלכות. הוא בקושי מתייחס אליי, וכשאני מבקשת יחס, תמיכה או פשוט רגע של הקשבה – זה מיד הופך לעצבים או כעס. זה שובר אותי, כי אני לא מבקשת משהו גדול, רק תחושת שותפות. גם כשהוא עם הילד, זה מרגיש כאילו הוא "עושה טובה". חסרה סבלנות, והטלפון או המחשב תמיד גונבים את תשומת הלב. אני מרגישה שאני עם הילד לבד, גם כשהוא פיזית נמצא בבית. הכי קשה לי זה שכשאני מנסה לפתוח את זה ולדבר על מה שאני מרגישה – הוא מתנגד, לא רוצה לשמוע, עוצר את השיחה עוד לפני שהתחילה. ואני נשארת עם כל זה בפנים, אובדת עצות, מרגישה שלא רואים אותי ולא שומעים אותי. אני רק רוצה שנחזור להיות צוות, שנמצא את הדרך לכבוד, לרגישות, ליחס הדדי ולשיתוף פעולה. מגיע לנו, ומגיע גם לילד שלנו בית רגוע, תומך ואוהב.