מעניינת אותי חוות דעתכן. אתמול אני ובעלי פתחנו שיחה ממש סתם ככה על מה קורה אם אני נכנסת להריון בטעות. יש לנו 2 ילדים. בן 3.5 ובן 4 חודשים. ידענו שאנחנו רוצים רק 2 ולסגור את הבאסטה. ההריון השני היה קשה והלידה הייתה מוקדמת וטראומתית ועל אחת כמה וכמה הוסיפה לתחושות שלנו שזהו, סיימנו. אבל כשדיברנו על זה, מה קורה אם עכשיו שומרים והכל והיפותטית נכנסים לעוד הריון בטעות (שלא תבינו - אני לא רוצה, בטח שלא עכשיו שעוד לא התאוששתי נפשית ובכללי גם לא חושבת שארצה עוד ילד, כמובן שגברים יכולים להשתנות, אבל אלה תחושותיי כרגע)… הוא אמר שאם נכנסים לעוד הריון, אז אין מה לעשות, הולכים להפיל… כמובן בשלב מוקדם ולפני דופק וכל זה … אמרתי לו שלרוב על הריון מגלים בסביבות שבוע 4-5, ואם הוא לא מתוכנן אפשר אפילו אחרי, כשכבר יש דופק. הוא אמר שהוא לא רוצה עוד ילד ולא מסוגל… עכשיו שוב, גם אני לא רוצה, אבל הפתיעה אותי התגובה שלו. עברתי הפלה בצעירותי. מבן זוג שידעתי שהוא לא האחד, הייתי בת 21, לפני לימודים וקריירה וזו הייתה הפלה שידעתי שאני רוצה כי לא הייתי במקום הזה, לא מבחינת זוגיות ולא מבחינת הגשמה עצמית. אבל היום אני במקום אחר. אני עם בעל שאני אוהבת, יש לי כבר ילדים, וכאילו לחשוב על להפיל אם אני נכנסת להריון במצב שבו אני נמצאת כיום, זה קצת…. לא מרגיש נכון. ברור שעדיף לא להביא ילד שלא רוצים בו כן? אבל אני אומרת לעצמי שאם זה יקרה בטעות, אני כמובן אהיה מאושרת ועל אף שכביכול לא היה רצוי בהתחלה, אם ההריון כבר כאן אז הוא כאן וממשיכים אותו … קשה לי לחשוב על הפלה כי כאילו זה מרגיש שאני אוהבת את הילדים שלי, ומי כמוכם יודעות - אנחנו אמהות מהרגע שאנחנו מתעברות ולא רק מהרגע שיולדות… ואם אני אפיל, זה כאילו ״מה? אני לא אוהבת את כל הילדים שלי?״ כזה… מה אתם חושבות על השיח הזה עם בעלי? הופתעתי שאמר שהוא ירצה שנפיל… חשבתי שהוא כזה יגיד ״מה איל״ וזה, אבל שנפלה לעולם לא תהיה אופציה. מעניין אותי מה הייתן מרגישות במצב כזה.