כותבת בעיקר בשביל לפרוק. היריון ראשון, כשגיליתי על ההיריון בעלי היה בסבב מילואים, אני הייתי אצל ההורים שלי. מאז לא חזרנו הבייתה גם כשהוא השתחרר מהמילואים. התכנון היה שההורים שלי יבנו יחידת דיור שתהיה מוכנה לקראת הלידה, ובינתיים, אנחנו נעזוב את הדירה ששכרהו ונישאר אצלם ונחסוך קצת כסף. טוב לי פה, מאוד. אבל - הבנייה מתעכבת וההורים שלי לא זזים. לקח המון זמן עד שבכלל התחילו לעבוד על תוכניות, ועכשיו אני כבר שבוע 25 ואין אפילו צפי להתחלת הבנייה, ככה שנראה שגם אחרי הלידה היחידה עדיין לא תהיה מוכנה, וזה ממש ממש קשה לי. כרגע זה בסדר, ונחמד אבל בסופו של דבר, אני גרה בחדר אצל ההורים שלי, אין לנו כלכך פרטיות, אין מקלחת ושירותים משלנו, אין מטבח, אין לי מקום אפילו לכורסת הנקה או שידת החתלה בחדר שלנו. מה גם שהשירותים והמקלחת נמצאים בקומה למעלה ואני ישנה בקומה למטה. אני חושבת על הימים והשבועות שאחרי הלידה, כשעוד יש דימום, ותפרים, וכאבים, והורמונים ואני רק חושבת על זה שבזמן הרגיש הזה אני אצטרך להיות בבית שהוא לא שלי, בלי פרטיות, כשיש פה אנשים שמסתובבים, אורחים שמגיעים, שירותים ומקלחת שאני חולקת עם אחי הקטן שעדיין גר בבית ופשוט בא לי לבכות.