ביגוד ראשוני לתינוק: המדריך המלא לאימהות

פורטי לטשטש, תגידו זה הפרשה או שיכול להיות הפקק הרירי? והשחורים זה כנראה מהתחתון שמוציא סיבים

הי בנות אשמח לעצתכן אני לקראת לידה עוד חודשיים מסיימים שכירות בהפתעה בעלת הדירה חוזרת לבית שלה ותיכננו שאחרי הלידה אהיה אצל הורים שלי (הריון ראשון) בערך חודש ואז אחזור לדירה עכשיו שהוא חוזר הכל התפקשש בעלי יותר בכיוון של לחסוך ומבחינתו לעבור להורים שלי ליותר מחודש הבעיה שהבית מלא באנשים זאת אומרת שתי אחים שלי ואחד מהם עם הילדים שלו גם בבית, ואני בסטרס כי התרגלתי לפרטיות שלי ואני לחוצה ממש מלחזור אליהם לתקופה ארוכה ועוד אחרי לידה, אני אחת שאוהבת שקט שלה ואני לא רוצה אבל מצד שני לא מוצאים דירה אחרת אני לא יודעת מה לעשות אומרת אולי הכל מלמעלה ואולי זה בא לטבתנו מבחינת החיסכון, אבל מצד שני ממש ממש חוששת שאני אאבד את עצמי ושזה שאני באה כבר כככה בחששות יעשה לי דיכאון מפחדת מזה אבל לא מצליחה לשנות את המחשבות גם..ו אנחנו לא מוצאים דירה אחרת גם עדיין😪ממש מתסכלל הכל מתפקשש איך שמתככנים דברים

התינוקת שלי מסכימה לישון בעריסה רק כשאנחנו שמים לה מגן ראש,אחרת היא ישנה באמבטיה של העגלה פתאום קראתי על המגן ראש שזה מסוכן ונלחצתי ממש מה אפשר לעשות?רק עם זה היא ישנה שם

תודה לכל מי שקוראת עברתי המון בחיים, הרבה בעיקר בתחום הפוריות. אישה צעירה שמבשרים לה בגיל 20 שלא תוכל להיכנס להריון באופן טבעי אם בכלל.. שנכנסה להריון כנגד כל הסיכויים ובחודש שמיני בישרו לה שהילד שלה חולה בתסמונת נדירה והחיים שלו יהיו גדושים בסבל ומדפיסים לה המלצה לוועדה להמלצת הריון, שעברה טלאות כדי לאושש את האבחנה הזאת ובדקה התשעים גילתה שזאת הייתה טעות מרה וכמעט הפילה ילד בריא לגמרי. שנכנסה שוב ושוב להריון ונפל לה, והבינה שהגזרה של קשיי פוריות אולי נכונה ואז שוב כנגד כל הסיכויים נכנסה להריון; פגיעה עצבית באגן בגלל סימפיזיוליזיס חמור , צליעה וקביים להליכה.. מצב כלכלי שמתדרדר והזנחה ממושכת שלי לעצמי ומלחמה בלתי פוסקת על הבית, על החיים על המשפחה. ולפעמים למרות שהצרות והפרופורציות דורשות את זה, כי מי אני עם כל הניסים האלה שאתלונן עכשיו על שטויות? אבל רבאק ככה בא לי, אולי זה משקף את מה שאני חווה בפנים עמוק ומדחיקה ודוחפת יותר עמוק,אבל זה גם מה שאני מרגישה כלפי עצמי מבחוץ, מבחורה צעירה מלאה בחיים ברגע אחד הפכתי להיות נכה שאין לדעת אם היא נכה זמנית או נצחית, שמתביישת להודות גם בפני עצמה שללבוש מכנסיים הופך להיות משימה כמעט בלתי אפשרית ולהיות האמא שייחלתי להיות ? שכבר לא יכולה כלכלית להשקיע בחיצוניות שלה וסופגת מבטים אין סופיים לבטן-ולקביים-ולבטן-ולקביים אם פעם הסתובבתי ברחוב והרגשתי יפה ואהבתי את מה שרואים מבחוץ אז הנה הכל נלקח ממני בין רגע. והמצב הנפשי יורד עוד קצת אבל אני מחזיקה חזק חזק שאף אחד לא ישמע שאף אחד לא ידע, שאני מעיזה בכלל להתלונן. אז רגע אחד אני פה כדי להגיד גם לעצמי וגם לכן לכולכן, אנחנו מייצרות את הניסים שלנו- לא פחות!! ושום דבר פה לא מובן מאליו. אבל! מותר לפעמים להתלונן, על הסימני מתיחה הגוף שהשתנה , החיים שהשתנו על דברים קטנים קטנים , שקנית בורקס ובקושי היה בו גבינה, שבא לך שקשוקה עם חלמון נע. מותר לנו לא לחשוב פרופורציונלי , ורגע ליפול ורגע לקום.

גני עירייה. יכול להיות שיפתחו גנים לילדים של מילואימניקים? נראה לי שזה היה בתחילת המלחמה? מישהי זוכרת?