פוסט פריקה: איזה תקופה קשה, שנה ראשונה לנישואין. החתונה שלנו נדחתה כמה פעמים בעקבות המלחמה, ככה קרה שמצאתי את עצמי לאחר שסגרנו בהריון והתחתנו שהייתי בחודש שלישי. מהרגע שהגעתי להריון מתקדם, אני ובעלי לא מפסיקים לריב ולהתווכח שזה משהו שלא היה בעבר, זה החריף ממש אחרי הלידה. אני נכנסתי לדיכאון עמוק שאני עוד מתמודדת איתו ובעלי חושב שאני בוכה ומזמנת דברים רעים במקום ״להודות״ על הטוב שיש לי ושיש לי ילד מקסים. אני מנסה להסביר לו שאני מודה על זה, לצד חווה גם קושי גדול מאוד. כעת ארבעה חודשים אחרי הלידה אנחנו עדיין בלופ של ריב קשוח מאוד, לא דיברנו 3 ימים בדרך כלל אני זו ששולחת הודעות שרבים והפעם החלטתי שלא! אני אצל אמא שלי אז שרוצה להעביר מסר או שחוזר מאוחר שולח הודעות לאמא שלי ומבחינתו אני אוויר. אני לא רוצה ליזום כי הריב האחרון, אני נפגעתי והיה ראוי שיסתכל עליי ויחשוב שאולי אני יום שלם סביב הילד, הוא איש צבא אז אני הכי לא ״מדאיגה״ ומשחררת אותו, לא מבקשת ממנו לקום בלילה ומנסה הכי לתת לו לנוח ולהכיל. אני נושמת הרבה כדי לא לפרק את זה, עכשיו אני מבינה למה אנשים מפרקים ולמה קל לפרק יותר מאשר לבנות. אני מוצפת מאוד, מאוד ופגועה. בעיקר. הפוסט הזה הוא ללא פואנטה סתם, לפרוק אחרי סוף יום קשה מאוד שאני מרוסקת ומנסה לנשום לפני שאני מפרקת!