בנות כותבת מאנונימי. בבקשה מכן!! תפסיקו לריב פה זה לא בריא!! אתן מגדלות חיים…

סתם מחפשת לפרוק קצת. אבא שלי ז"ל נפטר לפני כמעט שלוש שנים מסרטן ריאות דרגה 4 שזאת הכי קשה ואחרונה,וכבר כמעט שלוש שנים שאני חיה כמו בחלום רע,עדיין מחכה שהוא יחזור הביתה,יתעצבן עליי על איזה שטות,באלי לשמוע את הקול שלו לחבק אותו לצחוק איתו,הייתי רוצה שיכיר את הקטנה שלי ויתפלא ביחד איתנו כמה שהיא דומה לי וישב ויספר לה ולנו איזה שטויות ובעיות אני הייתי עושה כשהייתי תינוקת,ופשוט להיות איתו.היום הוא היה אמור לחגוג יום הולדת.יום הולדת 52.גיל שהוא לעולם לא יגיע אליו ולא יחווה.הקשר שלנו היה קצת מסובך כי הוא בן אדם שתמיד הלך עם ה"אני מאמין שלו" ותמיד אמר את כל האמת בפנים בלי לדפוק חשבון,יכול היה להגיד דברים שהם נכונים אבל בצורה לא נעימה,אבל לעולם לא משקר,את השמנת?הוא יגיד לך שהשמנת ואת צריכה לרזות😂(כן קרה לי בעבר,בטח עכשיו אחרי שעליתי 39 קילו בהריון בכלל היה נקרע עליי מצחוק),עשית משהו מטומטם הוא לא יתבייש להגיד לך שאת מטומטמת על זה שעשית את זה וכן הלאה,אבל בסופו של יום הוא היה אבא שלי,תמיד דאג לי,תמיד עשה הכל כדי שיהיה לנו את ההכי טוב וגם בזמנים שהיה קשה ולא היה לו הרבה היה עושה הכל כדי לשמח אותי.עדיין קשה לי לעכל את כל זה,מרגיש לי כאילו זה קרה אתמול,זה גם קרה כלכך מהר תוך פחות מחודש והוא כבר נפטר,וגם בחודש הזה הזמן שהוא היה ער ויכולתי לדבר איתו,לצחוק איתו ולהיות איתי היה מאוד מינימלי,ועדיין כועסת על עצמי שהמשכתי ללכת לצבא ולעבודה כי היה חייב להביא כסף הביתה,כועסת על זה שבזבזתי שעות יקרות ואחרונות בשביל דבר כזה שולי כמו כסף,כסף בא והולך אבל הזמן שלי איתו היה משהו שאף אחד כבר לא יחזיר לי.אני מנסה להיות חזקה מנסה לעשות את עצמי כאילו זה יום רגיל ולא שונה מאחרים אבל זה כלכך כלכך קשה,ביקרתי אותו בבית העלמין לפני כמה ימים והיה לי כלכך קשה ושוב כהרגלי ניסיתי לצחוק,להעביר את הכל בחיוך ושמחה אבל נשברתי והתחלתי לבכות,והינה שוב זה קורה,מנסה להיות חזקה אבל זה כלכך קשה.הדבר היחיד שמעודד אותי זה שטוב לו למעלה וגם אם הוא למעלה הוא שומר עליי ועל המשפחה שלי,אני לפעמים מרגישה את הנוכחות שלו ולפעמים אפילו מגיע אליי בחלומות,ובאותם ימים לא באלי להתעורר באלי להישאר בחלום להישאר איתו ולחבק אותו שוב.אבל הינה הוא אבא יקר שלי אהוב שלי שוב פעם שומר על משפחתי,לפני תקופה קצרה בן זוגי(שאבא אהב מהרגע הראשון)היה אמור להיות במרכזית המפרץ בדרך לעבודה והוא לא התעורר בזמן והיה שם פיגוע שהוא ניצל ממנו כי לא היה שם באותו הרגע,והינה היום שוב,היה פיגוע בתחנת אוטובוס שהוא תמיד יורד בה בדרך לעבודה ושוב הוא ניצל כי הוא לא הגיע לשם עדיין.המחשבה הזאת והתחושה הזאת שהוא רואה אותי ושומר עלינו מרגיעה אותי,אבל באמת שזה כלכך קשה,מרגיש שהכאב הזה והחסרון הזה אף פעם לא יעזוב אותי.אני נזכרת בכל החוויות שלנו והצחוקים שלנו וזה חסר לי כלכך,לפעמים אני מתחילה להרגיש שאני שוכחת איך הקול שלו היה נשמע אז יושבת לי שעות בווצאפ ושומעת הקלטות קוליות וקוראת הודעות שלנו על סתם דברים,רק כדי להרגיש קרובה אליו שוב. וזהו סליחה על החפירה הייתי חייבת לפרוק את הכל

היי אשמח לעצתכם שבוע 10 וכבר יומיים מרגישה אי נוחות וצריבה מהנרתיק ים הפרשות מפחדת שזה פטריה מה עליי לעשות

ביום שלישי ילדתי בת מושלמת ברוך ה', אבל חוויית הלידה היא קצת טראומות אצלי, אני נזכרת בלידה ובוכה.. זה קצת ארוך אבל אני ממש אשמח לעזרה אם מישהי יכולה לקרוא, אני רוצה להבין אם זה כשלים של הצוות הרפואי, הגעתי למיון עם ירידת מים ברורה והצירים התחילו די מהר, כשהגעתי בדקו לי פתיחה וראו פתיחה 1, העברתי שם כמה שעות והכאבים החמירו ממש ממש מהר, ביקשתי שיבדקו לי שוב פתיחה ואמרו שיש לי זמן שזה לידה ראשונה ולוקח זמן ושגם ככה אין חדרי לידה פנויים, רק שהפעלתי קשרים העלו אותי לקחת אפידורל ואמרו לי שזה כנראה יכלול זירוז, בחדר לידה ראו שכבר הגעתי עם פתיחה 5!! מהרגע שהייתה לי פתיחה מלאה עברו שעתיים וחצי עד שבאו ליילד אותי בגלל עומס בחדרי לידה, הלידה הפעילה עצמה לקחה שעתיים ורק אז הבינו שהראש גדול מידי וחייב עזרה עם ואקום, מה שהוביל לתפרים חיצוניים ופינימיים, בנוסף למרות האפידורל, פעמיים חזרו לי כאבים ממש בכל צד שמאל וגם בלידה לקראת הסוף הרגשתי ממש חזק וכואב את הצירים והלחץ למטה. מישהי יכולה להאיר לי האם זה דברים תקינים שקורים או אם זה באמת זלזול/כשלים של הבית חולים?