אז ככה.. אנחנו יחד בערך שמונה שנים, הורים לשני ילדים ועוד אחד בדרך. לא נשואים מבחירה. הקשר התחיל מהריון לא מתוכנן אחרי כמה חודשים של היכרות ועבר הרבה עליות וירידות. בשנים האחרונות הוא התחיל להתייצב ובשנה האחרונה ממש הרגשתי שאנחנו במקום טוב יותר. למדנו להכיר לעומק אחד את השנייה, את החוזקות והחולשות, ותמיד יש לאן לצמוח. לפני כמה חודשים דיברנו שוב על מיסוד הקשר. מבחינתי זה נושא רגשי ועמוק במיוחד, כי גדלתי בלי משפחה תומכת ובלי עוגן. גידלתי את עצמי, והרעיון של בית ממוסד ומשותף נותן לי תחושת ביטחון שאני זקוקה לה. בהתחלה הוא היה בעד, רק שלא רצה אירוע גדול, וגם אני לא. ההבדל היה שאני כן רציתי לציין את המאורע בצורה שתתאים לשנינו. זה היה עוד לפני ההיריון השלישי, היריון שדרך אגב הוא דחף אליו יותר ממני. הסכמנו שזה יקרה אבל לא קבענו איך ומתי. הזמן עבר ושום דבר לא זז. כששאלתי מה קורה הוא אמר שהוא ירד מזה לגמרי. זה פגע בי עמוק. הרגשתי שהוא חזר בו בלי התראה, שהמילה שלו לא יציבה, ושמה שחשוב לי פשוט לא נחשב. זה התגלגל לוויכוח כי עבורי זה לא עניין טכני, זה צורך רגשי בסיסי. גם הסביבה מוסיפה לחץ. במשפחה המורחבת שלי ובקרב חברות שואלים לא מעט מה קורה עם חתונה. אפילו הילדים שאלו מתי נתחתן וזה הפתיע אותי יותר מכל. אבל אצלו נראה שזה לא מזיז בכלל. התחושה היא שהוא רואה רק את הצד שלו, את מה שנוח לו, בלי להתחשב בי. ואני חייבת לציין משהו כואב. לפעמים זה מרגיש שבגלל שאין לי משפחה שתעמוד מאחורי, שתגן עליי ותדאג לאינטרסים שלי, הוא מרשה לעצמו לעשות מה שנוח לו. כאילו העובדה שאני לבד מקלה עליו לזלזל במה שחשוב לי. אני יודעת מי אני ומה אני שווה, ובכל זאת מרגישה שלא רואים אותי ושלא באמת מתחשבים בי. התחושה היא של בדידות בתוך זוגיות. אני לא מחפשת הצעות לייעוץ זוגי. ניסינו כמה פעמים וזה לא עבד. אני מרגישה אבודה, לא ראויה ובעיקר פגועה. לא יודעת אם נכון להמשיך להיאבק על זה או לשחרר. אשמח לשמוע איך אתן רואות את המצב ואם יש כאן מישהי שעברה משהו דומה ויכולה לשתף זה יהיה מבורך. תודה מראש🙏