לפני 19 ימים עברתי את הקיסרי חירום שלי אני עדיין מנסה להחלים נפשית מאותו יום הדבר היחיד שעוזר לי זה לפרוק כל יום במשך כל היום כמעט אני מריצה את אותו סרט בראש מהרגע שהגעתי לבית חולים בגלל ירידת מים שהייתי שמחה ובעננים כל כך חיכיתי ללדת לפגוש את התינוקת שלי איך אומרים את יודעת איך זה מתחיל ואת לא יודעת איך זה יגמר זה בדיוק ככה הייתי בטוחה שיגיעו הצירים כמה שעות בחדר לידה וזהו אבל לא 27 שעות בחדר לידה שלא נגמרות אסור לזוז מהמיטה כי את מחוברת למוניטור כל הזמן באות רופאות ואחיות בודקות פתיחה דוחפות את היידים שלהם עושות פקיעת קרומים כי נשארו קצת דוחפות לי צינור לשם כדי שיהיה לתינוקת מים פתאום החליטו על סכרת הריון שלא קיימת אז דקרו אותי שוב כי החליטו שצריך שתי מקומות לאינפוזיות כאלה אלף צינורות אפידורל חמצן באף פיטוצין קטטר והם שוב בודקות פתיחה ואני בוכה אני לא רוצה די תעזבו אותי ואז אחרי 27 שעות ירידה בדופק מהר קיסרי חירום אני רועדת בוכה את נשמתי מתה מפחד מחתימים אותי על טפסים אין ברירה זה עכשיו קורה ואני לא מסוגלת לנשום מהפחד מעבירים אותי לחדר ניתוח וזה מתחיל ואני רועדת על שולחן ניתוחים וקר לי ואני מתה לשתות מים התינוקת יוצאת ואין בכי מסך טלווזיה משמאלי ואני רופאה מלא רופאים עושים החייאה לתינוקת שלי שרק נולדה ואני צורחת מה קורה למה אין בכי ומתחילה לזוז תוך כדי ניתוח הרדמה אלוהים יודע איך ואז נרדמתי שמו לי חומר הרדמה אני מתעוררת עדיין בחדר ניתוח התינוקת לא בחדר ואין לי שמץ של מושג מה לעזאזל קורה עד שאני מגיעה להתאוששות ההורים שלי הגיעו התינוקת שלי בפגיה עם בעלי וזהו אני מריצה את אותו הסרט יום אחרי יום למשך כל היום מנסה להיזכר בכל פרט קטן לא מצליחה לשכוח