היום הייתי עם הבת שלי בגן שעשועים. אנחנו עדיין חדשים בעיר, מתרגלים לאזור ולאנשים סביבנו. הייתה שם אמא מהגן, כזו שנראית מאוד חברותית, מתחברת לכולן, מתחנפת כזה ורק מולי שומרת מרחק. אמרתי שלום בנימוס, והיא ענתה "מה שלומך", אבל כשניסיתי להמשיך את השיחה, ממש הרגשתי תגובות מזלזלות, עוקצניות, כאילו אין לה כוח אליי. לא דמיינתי את זה זו הייתה תחושת ניכור אמיתית. אני אמא צעירה, נראית טוב, וגם הבת שלי מתוקה, יפה, חברותית, פשוט ילדה מהממת ושיחקה כל כך יפה עם הילדים. ובכל זאת אני בצד, לבד. אחר כך הגיעה שכנה שאני כן מכירה ואוהבת, היא קיבלה אותי בכיף, שאלנו אחת את השנייה מה שלומנו, דיברנו. אבל אז כשהאמא ההיא ניגשה לשכנה, שוב הרגשתי שאני מיותרת. פשוט קמתי והלכתי בלי להגיד שלום. הרגשתי מועקה. הן צוחקות ביחד ואני שואלת את עצמי מה לא בסדר בי. אני לא אחת שמתחנפת, אני קצת ביישנית, לפעמים סגורה אולי זה מתפרש אחרת. אולי אני מרתיעה. אבל הלב שלי פתוח, באמת. אני באה בטוב. הכי כואב לי שזה אולי משפיע על הבת שלי. היא לא אשמה בכלום. וזה מה ששבר אותי. באתי עם כוונה טובה – ויצאתי עם תחושת ריחוק, לבד.