חייבת לפרוק משהו אבא של בעלי עבר ניתוח לב דחוף לפני שבוע. מאז הוא שוחרר הביתה ואתמול התאשפז שוב בגלל דלקת ראות (מצב שכיח אחרי ניתוחים כאלה). לאורך כל הזמן הזה מאז שאבא שלו התאשפז לראשונה ועד עכשיו (כמעט שבועיים סך הכל), בעלי הרבה בבתי חולים. יש לנו ילדה ואני בהריון וממש קשה לי, אני שונאת את עצמי על המחשבה הזאת אבל לפעמים מרגיש לי שזה דרך שלו לברוח מהבית למרות שהוא לגמרי לא בן אדם כזה. יש לו אח שבאופן נחרץ משתתף פחות בעזרה שם, ואמא שלי אפילו שאלה אותי היום למה הם לא מתחלקים בעזרה יום הוא יום הוא ועמדתי לבכות רק מעצם השאלה שלה, כי מה שקורה בפועל זה או ששניהם שם או שרק בעלי שם. אני סטודנטית ועובדת והוא בחופש השבוע כי היינו אמורים לטוס לחול מה שכמובן התבטל. אני יודעת שזה זמני, ושזה יעבור ואני באמת סותמת ולא אומרת לו כלום. אבל בפנים אני נשרפת ורק בגלל המחשבה שלא משחררת אותי שלמה הוא צריך להיות כל כך הרבה שעות שם? וגם למה לא לבוא הביתה בצהריים לעזור לי קצת בבית עם הילדה וללכת לאבא שלו בשעות הבוקר ובערב… ומי שקראה עד פה, אמא שלי עברה ניתוח לפני שנה בדיוק, אמנם ניתוח מתוכנן ופשוט יותר (כריתת רחם), אבל אני ממש הייתי בבית חולים זמן מצומצם מאוד כי לא יכלתי להשאיר את הילדה לבעלי ולשכוח שיש לי משפחה. בקיצור הסדר עדיפויות שלו מעציב אותי, כמובן שהוא צריך להיות עם אבא כמה שאפשר ולעזור להם אבל לגמרי היה אפשר לעשות את זה אחרת ולהתאים את זה לסיטואציה.. אתן חושבות שאני מגזימה?