תינוקת במצג עכוז? עצות ותקווה בסוף ההיריון

בפעם המי יודע כמה בעלי צריך ללכת למילואים אני עם 3 צמודים בבית ובתחילת הריון רביעי אין פואנטה לפוסט סתם לפרוק אין לי כוחות למילואים האלה כבר (עברנו עזה,לבנון,סוריה ועכשיו שוב פעם עזה) לגעגוע לדאגה המעצבנת הזאת כשהסביבה מלחיצה ללהסביר לילדים שאבא יבוא עוד כמה ימים כי הוא פשוט במילואים (הם קטנים הכי גדול בן 3) ואני יודעת שצריך ואין מה לעשות לא רק בעלי במילואים אני יודעת באמת ואם הייתי יכולה בעצמי הייתי עושה מילואים אז אני באמת מבינה את החשיבות ואני יודעת שיש חטופים ואני מתפללת ומייחלת שיחזרו הביתה לשלום כולם! 🙏🙏 סתם פריקה של תסכול ובאסה של מילואים בפעם המיליון

מישהי מכן אכלה במסעדה אסייתית בלי סושי אבל כן מוקפצים וכאלה? האם זה בסדר ואין חשש לאכול מזה בהיריון? יש מנת מוקפץ שהייתי חיה עליה באושי אושי ויש לי דודא ואני חוששת לאכול במסעדות אסייתיות..

יש פה בנות שגרות בטבריה וסובלות מברחשים ומעופפים קטנטנים שחודרים גם מהרשתות ? שמעתי עוד כמה שאמרו שכן. אמרו עונה אבל זה כבר המון זמןןןןן זה מתסכל ברמות

אמא לראשונה בסיר לחץ של מלחמה – אני לא בסדר או שפשוט הגעתי לקצה? היי בנות, חייבת לפרוק ולשמוע מה דעתכן. אני אמא לתינוקת בת חצי שנה. בגלל המלחמה וכי אין לנו ממ"ד, אנחנו מתארחים כבר חודש וחצי אצל קרובת משפחה של בעלי. היא אישה מקסימה שעוזרת המון, אבל השהות המשותפת הפכה לסיר לחץ. מה שקרה: בעלי סיפר לי שהיא מרגישה שאני "בורחת מהתמודדות". היא שמעה אותי קוראת לו בייאוש כשהקטנה בכתה, וכשלא מצאתי אותו אמרתי בכעס "אוף, היא שיגעה אותי". מבחינתה, ויתרתי מהר מדי ולא ניסיתי להשתלט על המצב. הצד שלי שחשוב שתבינו: • עייפות קיצונית: אני מטופלת בתרופות שגורמות לי לישנוניות ומאיטות אותי (לצערי אין לי על זה שליטה). • לילות של אזעקות: למרות המצב הרפואי, אני ערה איתה בלילות ובאזעקות ועושה הכל כדי שלא יחסר לה דבר. • רגע של שבירה: באותו רגע ניסיתי הכל – ידיים, אוכל, מוצץ. אחרי 20 דקות של בכי פשוט התייאשתי. אני לא רובוט, אני בן אדם. אני נלחמת להיות האמא הכי טובה, חסונה ומכילה, אבל לפעמים זה פשוט מתיש ומחרפן להישאר ימים שלמים בבית עם תינוקת שלא נרגעת. אני שואלת אתכן: מאיפה מגיעה השיפוטיות הזאת, דווקא מאישה שגידלה הרבה ילדים והיא אמא הרבה יותר וותיקה ומנוסה ממני? איפה לא הייתי בסדר ומה הייתן עושות במקומי?