לידה ראשונה: סיפור אישי של לידה והנקה

פוסט פריקה ... ב16/11 בשעה טובה ילדתי את בני, בת 26 לידה ראשונה. ההריון היה כואב ומעייף ועם סכרת הריון כלכך מאוזנת מרוב שהקפדתי. שווה כל רגע שהקפדתי (למרות שהיה קשוח בלשון המעטה עם מליון חשקים) כי הקטני שלי עכשיו עם סוכר תקין תודה לאל וזה מה שרציתי. הלידה התחילה מושלם למשך 12 שעות, הייתי בעננים שככה מתפתח לי בצורה מושלמת, אמרתי באמת כנראה כפי שאומרים אם ההריון קשה אז הלידה קלה, ואז בבת אחת נהפכה לסיוט ונמשך כגיהינום עלי אדמות למשך עוד 8 וחצי שעות, שנגמר בואקום. סך הכל 20 וחצי שעות. היום משתחררת, ואמנם יש שיפור מהיום הראשון, אבל ההחלמה נראית לי רחוקה שנות אור. יש לי 2 תפרים, נפוחה למטה, מדממת מאוד, טחורים, שמו לי קטטר פעמיים כדי שהשלפוחית שלי תחזור לתפקד ומה לא ... אני ככ אוהבת את הקטני שלי וזה לא מונע ממני לטפל בו. אני מרגישה כלכך מכוערת, הגוף שלי זה לא הגוף שלי יותר, הוא של כולם שנגעו בו וקרעו אותו ועשו בו כרצונו ... וכלכך רציתי הנקה מלאה. כלכך תכננתי על זה. כשהוציאו אותו ממני ינק קצת. ואז ביום הראשון מרוב הכאבים נשברתי ונתתי לו תמל עם כל הרגשות אשם. אתמול הבאתי יועצת הנקה והיא עזרה לי לחבר אותו קצת וחזרה לי התקווה. אבל אני עדיין כלכך כאובה מכדי להתחיל עם זה. אני כל כך רוצה להיות אחרי ההחלמה כדי להתחיל ממש להנות מהאימהות כי מאז שאני זוכרת את עצמי זה החלום הכי גדול שלי - להיות אמא.