כל אחת מדברת על ההיריון, אף אחת לא מדברת על האחרי .. אני שבוע אחרי לידה ולהגיד שההרגשה היא כאילו עברה עלי משאית היא מקטינה את המצב, אני מרגישה נורא, בלי לראות את האור של קצה המנהרה.. לא משנה כמה עזרה ותמיכה אקבל אין תחליף מחיבוק מבעלי (נידה) החוסר שעות שינה , אין לא קיימות התפרים ששורפים והדם שרק התחיל אני רק בשבוע הראשון😮‍💨 האופוריה של אחרי לידה ואז בום לחזור הביתה כשזהו, את לא עצמאית בלשון המעטה ולהכנס לשירותים לפיפי זה בקושי אפשרי מניקות? גם כשהיא קמה כל חצי שעה והפיטמה שלי כבר עולה באש. הבית? הכביסות ? קשה לי לשחרר ואף ידיים של מישהי אחרת זה לא כמו הידיים שלי , עושה לי גירודים בגוף. קשה לי בא לי לצעוק ולשאול מתי זה נגמר מרגישה חסרת אונים ושלא משנה כמה חיכיתי לילד, כמה חיכיתי לזכות בזה ולהקלט להיריון, כמה השתוקקתי להחזיק אותה ולנשק אותה , מרגישה שלא מגיעה לה אמא חלשה כזו ולבעלי החיים שלי שעושה הכל למעני שיהיה לי טוב וכשזה תמיד בא על חשבונו, לראות את העיניים העייפות שלו מהחוסר שעות שינה והעיניים העצובות כשלי עצוב איך מתמודדים מתי זה נגמר? מתי היא תישן כמו שצריך ולא אפחד לצאת מהבית לגינה למטה או לאמא שלי או לטיפת חלב? אני מפחדת שאני מאבדת את זה אף אחד לא הכין אותי לזה אני משתגעת? אני היחידה? זה לא דכאון אחרי לידה?

היי, איך החדרי לידה בשיבא עכשיו? ממוגנים? פרטיים?

מעניין אותי לבדוק אם יש משהו תורשתי בלידות- האם הלידה שלכם הייתה זהה ללידה/ות של אמא שלכן?