התחתנתי בגיל 25 עם אדם שאני אוהבת. גבר טוב, עדין, מכבד, יש בנינו אהבה גדולה. הוא עובד בעבודה טובה שכרגע לא מרוויח הרבה אבל אחרי הסטאז אמור להתחיל להרויח טוב. אני ילדתי ילדה שניה לפני חצי שנה. מאוד מאושרים על מה שיש לנו אבל עם זאת לאחרונה אני מוצאת את עצמי קצת עצובה בבקשה אל תשפטו על מה שאספר חברה טובה שלי הכירה מישהו מה״עדה״ שלה. הם נוהגים להתחתן רק עם מישהו מאותה עדה והם תמיד עם המון כסף, היא הכירה אותו דרך אמא שלה שהתעקשה שתכיר אותו ותנסה. הבנאדם טחון בכסף יש לו בית פרטי מטורף עסקים וכו וכו. הם מתחתנים עוד חודש. אני מאוד שמחה בשבילה ורוצה שיהיה לה טוב. אבל לא יכולה שלא להשוות לא יהיו לה דאגות של שכירות, מעברי דירה כמוני. לא יהיו לה דאגות כלכליות כמוני. אנחנו תמיד היינו במצב כלכלי סבבה אבל לאחרונה עם ההוצאות על הגנים והילדים קשוח לנו ואני מוטרדת, אנחנו כבר לא במצב של מותרות וזה מאוד מאוד מוזר לי מעולם לא הייתי ככה נכון לא כל הנוצץ זהב ואני מעריכה מאוד את בעלי ואת מה שיש לי אבל עם זאת קשה לי ממש לחשוב שהחיים שלה יראו רגועים ושלווים עם משפחה טובה ותומכת (משפחה של בעלי לא נחמדה במיוחד), כסף בשפע, בית, מנקה, מטפלת והכל על מגש של כסף, ואני כל היום סביב חיתולים קקי גנים ודאגות כלכליות. נגיד את זה בהכי בוטה- אם הייתי בוחרת גם בגבר עשיר החיים שלי היו נראים אחרת, כל כך קשה פה כלכלית וזה מוריד אותי למטה. אנחנו חיים ברמת חיים ממש אחלה אבל השפע שיש לה ממש גורם לי לקנא. הכי אמיתי.. מה גם שהיא די התרחקה מאז שהם ביחד, אני לא מכירה אותו ממש, נפגשנו איתו פעם אחת וזהו אז אני מאוד מנסה לפרגן אבל זה מקשה לא מצליחה שלא להיות עצובה בחיים הפרטיים שלי בגלל זה אני נגמרת מתחושה הקנאה נגעלת מעצמי מזה שמקנאה במשהו שלא שלי