שבוע 20 הגיוני שאני כל הזמן רעבה??

בנות יש לי שאלה הכנסתי את הבן שלי לגן בפעם הראשונה שלי ושלו, ולאחרונה אני קולטת שנעלמים לו הבגדי החלפה מהתיק (והוא חוזר עם הבגדים ששמעתי לו בבוקר) הן לא שמות בגן בגדי החלפה במגירה שלו או משהו כזה ולכן אני חושבת אולי יש מצב שהגננות בגן פשוט לוקחות את הבגדים לילד אחר/ לשימוש אישי שלהן. מישהי נתקלה בזה? לא יודעת אם נעים לשאול איפה הבגדים אבל מצד שני זה לא פעם ראשונה וכבר הארון חצי ריק ואני כל הזמן צריכה לקנות עוד בגדים וזה כסף ואין סיבה שאני כל פעם אוציא כי הן מעלימות לי מה הייתן עושות?

סיפור לידה- נתחיל מזה שתמיד חשבתי שהסיפורים האלה קורים רק לנשים אחרות, כאלה שנראות לי הרבה יותר חזקות ממני (לא פיזית — מנטלית). אבל אז הגיע הלילה שהפך אותי ללביאה. שישי בערב, 23:35. טפטופים. לא יודעת אם זו ירידת מים, אבל משהו בי מתחיל לזוז. אני מארגנת תיקים, מחליפה לבן הגדול, מתארגנת לחדר לידה. עוד טפטופים. אני תופסת שזה באמת קורה. אני נכנסת להתקלח, אומרת לבעלי שיתקשר לאמא שלי. מבקשת ממנו מיליון דברים — ברור שהוא שוכח חצי 😂 אנחנו יוצאים, מורידים את הגדול אצל אמא שלי ויוצאים לדרך. אני מחוברת לטנס, מתחילים צירים חזקים וצפופים. כאלה שאני בטוחה שעוד רגע אני יולדת ברכב. אני כבר לא מסוגלת לדבר עם בעלי או אמא שלי; רק להתמקד בכל ציר. והטנס? הטנס הציל אותי. מגיעים למיון בצרחות שאני חייבת אפידורל דחוף. אני מרגישה שאני יולדת עכשיו. האחות בודקת — פתיחה 3. אני בהלם. בעלי בדיוק מסיים לפתוח תיק, אמא שלי חונה, וכולם שומעים “פתיחה 3” וצוחקים. ואני? עם צירים של ה’ ישמור, מרגישה שאני הולכת למות. הטנס על המקסימום, אין יותר לאן לעלות. ואני רק ב-3. ואז… מגיע הציר. ציר מהסוג שלא דומה לכלום — דקה וחצי של מוות. אני צועקת שיש לי קקי במיון כמו משוגעת 😅. האחות בודקת שוב. אני מרגישה שמשהו קורה ושואלת אותה: “כמה?? כמה??” היא אומרת: “פתיחה מלאה. נכנסים לחדר לידה.” אמא שלי צועקת “יש!!!” ואני מתפרקת בבכי: אין אפידורל. אני הולכת ללדת בלי אפידורל. אני, שכל דבר קטן כואב לי. אני אומרת שאני לא מסוגלת, שאני לא אצליח. שאני חייבת אפידורל. האחות מסתכלת עליי ואומרת: “את כבר שם. הראש בחוץ. כמה לחיצות וזה נגמר.” נכנסים לחדר לידה — 4 אחיות, 2 רופאים, כולם מדברים, מלא רעש. אני בשיא הפחד. הכול תלוי בי. אני בלי אפידורל. אני לא מאמינה שאני באמת עושה את זה. אני לוקחת נשימה ואומרת בקול: “אני צריכה שקט.” מסתכלת על האחות ושואלת: “מה לעשות?” היא מסבירה. אני עושה בדיוק מה שהיא אומרת. שלוש לחיצות — והנסיך שלי בחוץ. 3.100 קילו. 39+6. הגעתי למיון ב־1:44. הוא נולד ב־2:06. ⸻ אני כותבת את זה כדי שכל אישה תדע: הגוף שלנו הוא פלא עולם. גם כשאנחנו לא מאמינות בעצמנו — הגוף יודע. הוא זוכר, הוא פועל, הוא נותן חיים. אנחנו הרבה יותר חזקות ממה שנדמה לנו. אנחנו לביאות. 🦁💛

עשיתן זריקת וולטרן בבי״ח? אחרי הלידה? בהתאוששות? כדאי לעשות? כואב קצת הגב מהאפידורל