שבוע 29 פלוס והאמת? נשבר לי כבר קשה לי, כבד לי, לא יכולה עם על האיסורים האלה לטווח ארוך בהריון, זה התקופה הכי ארוכה שהייתה לי. לא משנה כמה אסתכל לאחור ואראה שעברתי מלא, כשאני מסתכלת קדימה יש לי לא מעט. וכל שבוע נהיה כמו עינוי אני מבינה שזה הכי שווה את זה בעולם ובסוף הדבר הכי טוב שיקרה לי, אבל הזמן עצמו עד שזה קורה הוא ארוך מנשוא.. אני כבר נפשית לא מתמודדת עם זה. כבר לא מצליחה להנות מכלום ואני כבר באטרף קיומי. אין לי חשק לכלום כלום כלום. פעם הייתי עומדת במטבח מבשלת אופה עושה דברים. היום? אין לי כוח לקום מהמיטה רק מסתכלת על חברות שנוסעות, שותות, מבלות. עם בעלים שלהם ומרגיש לי שרק אני תקועה בסיטואציה וכשאלד כבר יהיה לקראת חורף , ושנה הבאה בקיץ לא אהנה באותה מידה כי זה כבר לא אותו חופש . מתחילה לחשוב שנכנסתי לדיכאון לפני לידה ומה יהיה אחרי?

תקראו לי טיפשה תקראו לי חסרת אחריות לא אכפת לי אני רוצה לפרוק ילדתי לפני 4 חודשים ואני אתמול גילית שאני שןב בהריון לא השתמשתי באמצעי מניעה נתנו לי גלולות.ופחדתי לקחת בגלל התופעות לוואי וגם כי אני לא מגיבה טוב לכדורים מהסוג הזה ביקשתי מהרופא אמצעי מניעה אחרים וגיליתי על ההריון אני ממש בלחץ איך אני יצליח לגדל שתי ילדים קטנים לחזור לעבודה בכלל אין על מה לדבר אני יודעת שבסוף זה הכל מבוא עולם ואני לא רוצה לצאת כפוית טובה בזמן שאחותי מנסה כבר שנתיים להיכנס והיה לה שתי הפלות וגרידה מפחדת איך להיתמודד עם ההריון וילד נוסף איך הגוף שךי יגיב מפחד. נורא