אני 4וחצי חודשים אחרי לידה, עדיין מתוסכלת עצובה לפעמים וכמובן עייפה. כשאני באה ואומרת לבעלי שאני רוצה שיקח את התינוק שיאכיל ירדים או שפשוט יקח אותו ממני (כי מצטערת אבל לפעמים אני נואשת להפסקה ממנו!) הוא מגיב כאילו בהלם שאני מדברת ככה כי מבחינתו אני הרי מטפלת בבן שלי, אז לא מובן לו למה העצבים והתסכול. למילותיו ״את מדברת עליו כאילו הוא האויב שלך או משהו״. והתגובות האלה שלו ככ מעליבות אותי כי זה גורם לי להרגיש כאילו התחושות שלי לא לגיטימיות ושאולי אני באמת לא בסדר ואמא רעה וזה גורם לי יותר להיסגר ולא לשתף אותו ברגשות שלי. אחות טיפת חלב אמרה שנראה כאילו אני סובלת מדיכאון לאחר לידה והפנתה אותי לרופא אבל אמרתי לה שאני עדיין לא יודעת אם אני מסוגלת לפתוח את התחושות שלי מול אדם זר, וכמובן שאמרה לי לשתף מישהו קרוב. עכשיו כשאני מקבלת תגובות כאלה מבעלי זה גורם לי עוד יותר לסתום את הפה ולהיסגר. לא יודעת הייתי חייבת לשתף. אם יש למישהי פה איזשהי תובנה, או משהו מעודד אשמח לשמוע❤️

מתי לדעתן לגיטימי לספר על הריון ראשון למשפחה ? האם אחרי שקיפות עורפית זה בסדר או מוקדם מידי ?