קודם כל תדעי שזה ממש טבעי ולגמרי תואם גיל. זה שלב של התחלת ההיפרדות מהעולם, עד עכשיו מבחינתה הכל היה גוף אחד ולא היה שום הבדל בינה לבין העולם ולקראת גיל שלוש היא מתחילה לעשות את ההפרדה שיש דברים שהם שלה ויש דברים של אחרים. דבר שני עונש זה אף פעם לא מקדם את המטרה. זה עושה ההפך... אני מאוד אוהבת את הרעיון שיש לכל ילד מגירה משלו שם יש את הדברים שלאף אחד אסור לגעת. מה שבמגירה זה פרטי, כל מה שבבית הוא ציבורי של כולנו. ככה יש לה את האפשרות לשמור על המרחב האישי שלה. אצלנו זה עובד מעולה. עכשיו לגבי המכות- זה באמת שובר לב. ומצד שני גם מאוד ברור מאיפה זה מגיע. זה כל כך שקוף לפעמים שאם לא היה שובר לב זה היה אפילו מצחיק... הופעה של אח קטן זה טלטלה נוראית. לוקח המון זמן להתאושש מזה. כן, יכול להיות גם יותר משנה. אנלוגיה יפה ששמעתי- תחשבי שבעלך היה מביא הביתה אישה נוספת ואומר לך שעכשיו אתן חייבות להיות חברות. ותראי איזה מתוקה היא. היא כזאת יפה. היא גם מבשלת מדהים! ואיזה כיף החיבוקים שלה... קשוח ממש, נכון? זה בערך מה שאחים עוברים כשמגיע אח קטן. אני הבכורה ואחותי קטנה ממני בארבע וחצי שנים ועד היום הכאב הזה עוד חי בי, גם אחרי מסע חיים של התפתחות... זו פגיעה כל כך עמוקה. אין פה עצה פרקטית, רק לנסות לראות את הכאב. להסביר שוב ושוב שאנחנו לא מכאיבים בבית שלנו, לנסות לתת את כל תשומת הלב על התנהגויות חיוביות ולהתעלם ככל האפשר מהתנהגויות שליליות (ברור שמכות צריך לעצור, פשוט לא לעשות מזה דרמה). עוזר גם להשתדל להיות כמה שיותר במרחבים ניטראלים, בחוץ, אצל חברים... ובינך ובין בעלך לחלוק כמה שיותר, לעזור אחד לשני כמה שיותר ולהדגיש את זה "תודה שנתת לי, זה היה לי נעים", לא בהצגה מוגזמת, ככה בפשטות וטבעיות