בואו נדבר על זה... קיבלתי את המתנה הכי יפה ומושלמת שיכלתי לקבל בעולם הזה! מתעוררת כל בוקר לפרצוף המתוק מתוק הזה והלב מתרחב מאושר כיף לי להיות איתה, לטפל בה, להניק אותה כיף! ואז מגיע הערב... ואיתו יורד עלי ענן כזה של כבדות, מן עצבות כזאת לא ברורה בלי שום סיבה... כל מיני מחשבות שמתגנבות בשקט בשקט ותופסות לי את המחשבה פחדים, חרדות ועצבות רוצה שיבואו אנשים כשהם באים אני רוצה שילכו כאילו זאת לא אני... הזכרונות מהלידה, הגוף שהשתנה, העייפות, האחריות הגדולה שהתווספה, החוסר אונים והמצפון... הרצון לעשות את הכי טוב בשביל שליצור הקטן המתוק הזה יהיה רק טוב, האהבה הענקית הזאת שהלב לא מצליח להכיל... ההבנה שהחיים השתנו ולא יחזרו להיות מה שהיו... כל כך שונה ממי שאני, מהבן אדם השמח והאופטימי שאני... ואז מגיע שוב הבוקר והכאילו כלום ואני יודעת שכשהערב ירד, מצב הרוח שלי ירד יחד איתו... אני יודעת שזה נורמלי, יודעת שזה זמני אני אחרי עיבוד לידה עם מטפלת תותחית, יש לי עזרה, יש לי המון המון על מה להגיד תודה ואני בהודיה תמיד! סתם רוצה שיעבור כבר... מישהי מזדהה?...