סיפור הריון שלי והלוואי אם אוכל לחזק מישהי שעוברת מה שאני עברתי ואוכל לחזק אותה🙏 הריון 4 בבית 3 בנות, כל כך הרגשתי שעכשיו יגיע הבן, כל כך התפללתי. אולטראסאונד ראשון יש דופק, הכל תקין, מחכה להגיע לשקיפות עורפית.. הגעתי, התחילה הבדיקה, שתיקה של הרופא שלא מסתיימת, נתתי לו לבדוק בסבלנות ולא שאלתי שאלות, גם לידי ישבה הבת שלי הגדולה שכל כך התרגשה לראות מהטלוויזיה את התינוק. ואז הרופא שואל אותי, בת כמה את? עניתי לו 31. ועוד פעם שתיקה, ואז מסתכלת על הרופא רואה אותו מגרד בזקן וחושב. שאלתי אותו הכל בסדר? הוא עונה לי פשוט ככה:לא שאלתי אותו למה, ואז אמר תתלבשי ותיגשי אליי למחשב אני אסביר לך. קיצר התחיל להגיד לי שיש סיכון גבוהה לתיסמונת דאון, יש מוזל בעורף 4 ממ, שתי ציסטות צוואריות, ואף ללא עצם. אמת? הריון 4, עשיתי עם כולם שקיפות עורפית ולא ידעתי על מה הוא מדבר איתי, פשוט המילה תסמונת דאון לא עזבה אותי ולא שמעתי מה הוא עוד אמר, אמר רק בסוף סיכון של התסמונת 1:6 חשכו עיניי. וכל זה הבת שלי לידי שומעת את הכל, ואז הוא בסוף שואל אותי את רוצה לדעת את המין, עשיתי לו עם הראש כן. אומר לי בן. יצאתי עם הבת שלי אמרתי לה שתישב באוטו והתקשרתי לבעלי, שם פשוט התפרצתי בבכי, יומיים של בכי, לא קמה מהמיטה, רק במחשבות, יום אחרי הלכתי לרב שאמר שהכל תקין, זה נתן לי מלא כוח ואמונה, החלטתי ללכת לעשות בדיקת מי שפיר. הרב אמר לי יום לפני הבדיקה תלכי לטבול במקווה. הלכתי לטבול, אחרי הטבילה נכנסתי לאוטו ופשוט הרמתי את הראש לשמים והתחלתי עוד רגע לצרוח להשם, להתחנן אליו שהכל יצא תקין. ובאותו רגע הבנתי מה זה כשאומרים כשבן אדם מתפלל ובוכה ומבקש מכל הלב. יום אחרי הלכתי לבדיקת מי שפיר, ומאז 3 שבועות של המתנה אין סופית, כל יום עבר כמו נצח, ואז יום אחד התקשרו אליי ואני זוכרת איך החזקתי את הטלפון והתחילן לרעוד לי הידיים, עניתי למזכירה שאומרת לי: הבדיקה יצאה תקינה אני שולחת לך במייל, אמרתי לה מה אמרת?? היא אומרת לי עוד פעם, הבדיקה תקינה. פשוט התחלתי לבכות לה בטלפון🤣🤣 וואו, איזו הקלה הרגשתי, איזה אושר. המשכתי עם ההריון רגיל, הגעתי לסקירה מאוחרת, ששם הייה הכל תקין עד שהגיעה הבדיקה של המוח. ששם ראו אסימטריה של המוח ועוד ציסטה, בום עוד פעם הנפילה הזאת, שלחו אותי לסקירת מערכות מורחבת של המוח, ששם הרופא בדק ואמר שלציסטה ואסימטריה אין שום משמעות. האמת שאני כבר לא יודעת מה הרגשתי באותם רגעים. האמנתי לרופאים, לא האמנתי, פשוט כבר הייתי בשבוע 33. מה כבר הייתי יכולה לעשות? פשוט המשכתי להאמין שהתינוק בסדר וכבר שהגעתי לשבוע 37 בערך אמרתי לעצמי שכבר לא אכפת לי איזה תינוק יצא, כי אני כבר באמת התחברתי אליו, אני כבר אוהבת אותו וזה הבן שלי. ואז הגיע היום של הלידה, והגיע הנסיך שלי, הלב שלי, כל עולמי!!! בריא לחלוטין!! שלם!!! אח קטן לבנות שלי!! אז בנות שעוברות מה שאני עברתי, תאמינו, לא כל מה שהרופאים אומרים זה נכון.. אני לא אומרת לזלזל במה שהם אומרים, אבל לא כל מה שהם אומרים זה אמן!! לכולם שתהיי לידה קלה ובידיים מלאות 🙏💙