רק רוצה לפרוק... ילדתי ביום שלישי ילדה מהממת טפוטפוטפו, לידה מאוד טראומתית עבורי ללא אפידורל, קרע רק דרגה 2 אומנם, אבל כאובה מאוד, תוך כדי גם נפצעתי מההנקה בימים הראשונים אז מתמודדת עם כאבי פטמות, וכמובן שינה פגומה... אני מאושרת ומאוהבת בתינוקת שלי ובעלי האבא והבעל הכי מדהים בעולם, יש לנו עזרה מהמשפחה ואנחנו עובדים מהבית אז באמת שיש לנו המון נסיבות מקלות אבל הכל כל כך גדול עליי. אני בת 29 אבל מרגישה בת איזה 18, איך יכול להיות שאני אמא פתאום (מה שפינטזתי עליו 9+ חודשים).. החיים שלי מרגישים פתאום כאילו של בנאדם אחר, סדר יום שסובב סביב היצור המתוק הזה, מצד אחד זה מה שרציתי לקבל משמעות לחיים ועכשיו קיבלתי, אבל הפחד שיקרה לה משהו ככ גדול, שאני אעשה טעות מסוכנת (למשל להירדם עם התינוקת עליי בטעות, קרה לי בבית חולים)... בנוסף אחת החתולות שלנו לא חזרה הביתה מאז שחזרנו מהאשפוז (חתולים שיוצאים ונכנסים חופשי, ביישוב קטן), אבא שלי ראה אותה יום לפני שחזרנו אבל אנחנו מתגעגעים בטירוף ומתים מדאגה, רוב הסיכויים שהיא פשוט תחזור לבד אבל כל הדאגות מצטברות יחד עם ההחלמה ואיך מתמודדים עם כל הרגשות האלה? הדמעות לא מפסיקות לרדת.. גם בזמן ההיריון הייתי בוכה בכמויות והרגשתי שיש לי ממש דיכאון, עכשיו זה דיכאון מסוג שונה לגמרי...