כשהייתי ילדה, בבית הספר היסודי, לא היו לי הרבה חברים. הייתי מאוד מופנמת. בתיכון אפילו עשו עליי חרם, וגם שם היו לי אולי חבר או שניים, לא יותר מדי, כי הייתי מופנמת. וגם בעלי הוא מופנם ומהילדות שלו היו לו שניים או שלושה חברים קבועים אז תמיד הייתה לו את אותה קבוצה אז לא הפריע לו יותר מידי. עכשיו, גם הבן שלנו מופנם ורגיש. ובגן הקודם שלו הייתה לו קבוצה של שני בנים ושתי בנות, והם תמיד היו נפגשים. וגם האימהות היו תמיד מזמינות אותנו לשחק עם הבן שלהן, עם אותה קבוצה ועד היום אנחנו שומרות להם על הקשר אבל יש הבדלי מרחק אז פחות נפגשים, משתדלת פעם בשבועיים וגם איתם הבן שלי יכול להתבודד פתאום והשלושה ישחקו יחד. כאילו אין לו את היכולות החברתיות של "ביחד", הוא לא יקרא פתאום לחבר שלו יונתן תחכה לי או דברים כאלה. עכשיו, בגן החדש הוא הגיע לשם והוא לא הכיר אף ילד. יש כמה ילדים שכן הגיעו משם מהגן הקודם וכבר היו חברים וכבר הפכו לקבוצה סגורה. והבן שלי מאוד מופנם ורגיש. הוא לא ממש מחזק את החברויות שלו עם הילדים החדשים כי אני כן מפגישה בינו לבין החדשים מהגן החדש בגן שעשועים כמעט כל יום אבל גם שם הוא כאילו משחק איתם אבל יכול ללכת לצד להתבודד ולשחק לבד כאילו. לא להיות בגרופ, ביחד, לא מעניין אותו גם. הקטע שאם הוא רוצה לבוא ולשחק איתם הוא בא יפה ממש ומשחק ממש יפה שואל ומדבר ומתקשר עם הילדים, אבל לא מספיק בשביל שהם יחשיבו אותו גם כחבר ואז יזמינו אותו אליהם לבית או יתנו לו להיכנס לקבוצה שלהם. הוא ילד טוב, אבל אין לו את הכישורים החברתיים של לחכות לחברים או להיות ביחד כשכולם נמצאים. כאילו בעולם משלו ומיד פעם חוזר אלינו ולחברים משחק איתם ואז שוב יכול להתגלש לבד או להתנדנד לבד וזה לא אכפת לו. נגיד ביום הולדת של חברים, כולם יעשו את הפעילות או האטרקציה והוא או יישב בצד כי לא רוצה להשתתף, או ירוץ בצד וישחק לבד ויהנה לבד עם עצמו. ומצד שני כן יכול לצחוק עם כולם, ולהתגלגל ולהשתולל ולעשות את הפעילות ממש ממש יפה ולהקשיב להוראות והכל, פשוט כאילו אין לו סבלנות להיות עם כולם או לשחק כמו כולם, מה שמתאים לו באותו רגע. ואני לא יודעת מה לעשות, כי אני מפחדת מההשלכות של זה. כי ילדים, ברובם, יכולים להיות אכזריים. וכשאתה לבד ועצמאי ומתבודד קצת ולא תמיד בקבוצת חברים קבועה, זה יותר קל להם "להתלבש" עליך ולהציק ולהתנכל ולכן אני מפחדת ממש. מה אפשר לעשות?, מצד אחד לא אלחץ עליו לשנות את עצמו כי אני שנאתי שניסו לגרום לי להיפתח לאחרים כשלא באת לי ואני מתביישת ואני מפחדת שאבוא לקבוצת חברים ואציג את עצמי ואקבל תשובה שלילית שלא רוצים אותי איתם (זוכרת את ההרגשה עד היום). מצד שני להתבודד יכול לטרגט אותך ולגרום לקבוצות להציק לך (גם זוכרת את זה עד היום ורק אחרי שעברתי בית ספר והכרתי חברה ממש טובה אס התמלאתי ביטחון עצמי אבל בגיל יחסית מאוחר ולא בגיל 3). קיצר רוצה לחזק לו את הביטחון העצמי שימשיך להיות מי שהוא שהוא יכול לשחק לבד אבל גם שיבין את החשיבות שיש לחברות ואם אנחנו עם חברים אז שיהיה איתם וככה יחזק איתם את הקשר, ואם אנחנו לבד בבית זה מהמם שהוא ידע גם לשחק לבד. קיצר חוששת אודה להצעות המלצות וטיפים.
אמהותאמהות
💬11 תגובות❤️1 אהבה👍1 לייקים😢1 עצב

תגובות (11)

משתמשת פורטי
משתמשת פורטי22 באוקטובר 2025 בשעה 18:02
יכולה להגידד לך שהבן שלי גם היה ככה ולקחתי אותו לקלינאית תקשורת וזה עזר פלאיםםםם הוא התחיל לגמגם קצת אחרי הלידה של הבן שלי הקטן ומאז התחלתי איתו מבקשים אצל קלינאית תקשורת וזה עזר מממשש תראי אולי טיפול רגשי וכ"ו זה ממש יכול לעזור לו
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי22 באוקטובר 2025 בשעה 18:16
תקחי אותו לטיפול זה יכול ממש לעזור לו
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי22 באוקטובר 2025 בשעה 18:57
בן כמה הוא
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי22 באוקטובר 2025 בשעה 18:57
התאור שלך עלייך ובעלך זה בול אני ובעלי הבן שלי ממש כמו הבן שלך רק שהוא מאובחן על הרצף (חשוב מאוד להגיד שאני לא חושבת לשניה שהבן שלך על הרצף. הבן שלי היה במצב גרוע יותר ואחרי המון טיפולים הגיע לזה) בעצת הפסיכולוגית שלנו אנחנו מזמינים אלינו הביתה ילד אחד כל פעם וזה עוזר המווון לחבור בינהם וככה הילדים כן יזמינו אותו ולא רק הוא יפנה אליהם לא בגינה לא יותר מילד אחד רק הבן שלך בבית שלך עם המשחקים שלו בנוחות שלו רק ככה הילדים יצליחו להקשר אליו אצלנו זה עבד מעולההה ממש כל הגן הפכו להיות חברים שלו הייתי מגיעה לאסוף אותו והפ היו רבים מי היה הכי הרבה פעמים ומתי הפעם הבאה ובכלל תורי אתה היית כבר וכאלה תנסי

רוצה לראות תגובות נוספות?

הורידי את אפליקציית פורטי לצפייה בכל התגובות

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך