אתחיל מזה שאני יודעת שכשהולכים להתארח צריך להביא משהו- עוגה, סלט וכו… לאחרונה לא יצא לי להקפיד לבוא עם משהו כי לא תמיד הספקתי אני עם צמודים בבית, שלושה חודשים אחרי לידה ומאז חודש תשיעי כשכבר היה לי קשה והתקופה של אחרי הלידה לא יצא לי לבוא עם משהו חוץ מהפעם שהתארחנו חג אצל הורים שלי הבאתי איתי עוגה וזר פרחים. קיצר, אנחנו הולכים להורים שלי שבת והיום אמא שלי שלחה לי הודעה איזה עוגה וסלט את מכינה לשבת, אמרתי לה ואז היא אמרה לי שכל שבת שנגיע שאביא איתי עוגה וסלט, אמרתי לה בסדר אמא והוספתי ״אבל אני לא מבטיחה, אשתדל״. אז היא אמרה לי ״אין דבר כזה תשתדלי תביאי איתך תמיד עוגה וסלט את כולה עם שני ילדים אל תגזימי למה שלא תוכלי להביא?״ נעלבתי ממש. קודם כל הרגיש לי כזה מוזר שאמא שלי מכריחה אותי לבוא עם משהו, אחיות שלי בבית רווקות ומכינות עוגות ועוגיות לשבת וסלט היא מבקשת ממני סלט שאף אחד לא אוכל ממנו אז היא לא מבקשת שאביא כי יחסר או כי היא בונה עליי, היא מבקשת (אף דורשת) נטו לשם הקטע שאני צריכה להביא משהו כשבאה, יעני לסמן וי. דבר שני, נעלבתי מכך שהיא זילזלה בי ואמרה שזה לא קשה להיות עם שני ילדים ושאני סתם מגזימה כאילו היא יודעת מה אני עוברת ביום יום. אנחנו מגדלים את הילדים לבד ורק פעם ב נעזרת בהם לבייביסיטר (אני גם לא מצפה לעזרה) רוצה לשאול אתכם האם התחושות שלי הן לגיטימיות? אני מדברת על תחושת העלבון