פריקה ילדתי לפני פחות משבועיים רבתי עם בעלי, כעסתי אליו ששם בגדי עבודה (של אתר בניה!) בתוך כביסה שההיתה נפרדת לתינוקת. הוא הרים עלי ידיים ויצא מהבית. אמא שלי ואמא שלו היו בפארק בזמן הזה עם הילד בן השלוש שלנו. כשחזרו הילד ממש בכה, ולקחתי אותו ישר להרגיע אותו, אמא שלי התחילה לשאול למה בעלי לא בבית, אמרתי לה מה קרה, אז היא יצאה אלי על זה שהיא שונאת אותי ואני חייבת תמיד לעשות הכל כדי שבעלי יהיה איתי, אמרתי לה שאני מסתדרת לבד ולא צריכה עצות, אז היא מול חמותי התחילה להגיד שהיא מקנה בה שיש לה בן כזה ואני העונש שלה, שבחיים לא אהבה אותי מבין כל הילדים שלה, ואמרה שאם אשאר לבד עם שני ילדים מצידה שאגור בחוץ איתם. אמרתי לה שתצא מהבית שלי, ואני לא מעונינת להיות בקשר איתה, תמיד ידעתי להסתדר לבד. ביום אחד, גם בעלי הרביץ לי, וגם אמא שלי גרסה לי את הנפש, אני עם שני הילדים מנסה להחזיק את הדמעות אבל מבפנים שבורה. אני ילדתי לפני כמה ימים, כולם קפצו מסביבי, הצגה, חמותי מחכה שהוא יחזור לדבר איתו. אבל אם הרים ידיים, ירים שוב. שוקלת לפנות לפנימייה שגדלתי בה לבקש עזרה במגורים ולהתחיל את החיים מחדש. רק אני והילדים. אין מטרה לפוסט, פשוט פריקה