סיפור הלידה שלי למרות שעברו כבר חודשיים אבל בגלל שעדיין לא עיכלתי אולי זה יעזור לי לכתוב גם כאן. לידה ראשונה, שהתכוננתי אליה הכי טוב שיכולתי, אני טיפוס מאוד מתוכנן. קיויתי מאוד ללידה טבעית בלי יותר מדי התערבויות רפואיות, אבל לא שללתי משככים, כי יעצו לי לבוא בראש פתוח בלידה ראשונה. לקחתי קורס הכנה ללידה כבר בשבוע 28 כדי להיות מוכנה כמה שיותר מוקדם. עשיתי סיור בחדרי לידה, השאלתי טנס, קניתי שמנים אתריים שעוזרים לקידום לידה, כתבתי תוכנית לידה והתיק כבר היה מוכן. בשבוע שלפני הלידה היו לי שלשולים וכאבי בטן, שזו כנראה הייתה הכנה של הגוף ללידה. שבוע 39+2 קמה כרגיל כמו כמעט כל יום בחודש תשיעי בחמש בבוקר. הולכת לשירותים הכל רגיל. באה לחזור לישון ואחרי כמה דקות מרגישה לחץ בבטן, אחרי כמה זמן מרגישה שוב לחץ. הלחץ היה די עדין ולא הייתי בטוחה אם זה ציר או שזה עדיין חלק מכאבי הבטן שאני חווה. השעון המעורר של בעלי מצלצל ואני אומרת לו- אני לא בטוחה אם זה היה ציר או לא אבל תהיה מוכן למקרה שזה כן, אולי זה יקרה מתישהו היום בערב. הוא שואל אותי- ''אז ללכת לעבודה או להשאר איתך לראות מה קורה?'' "תשאר בינתיים, נראה אם יתגבר" אמרתי לו. אני ממשיכה להרגיש לחץ באותה עוצמה, מנסה לתזמן ולא הולך. משום מה, לא הצלחתי לזהות מתי מתחיל הלחץ הזה ומתי נגמר, ומה שהצלחתי להבין מהתזמונים שאיכשהו תזמנתי שזה לא סדיר. מתחילה קצת יותר להאמין שזה צירים כי לפי מה שהבנתי ציר זה כאב בא והולך, למרות שעדיין שלשלתי וזה בלבל אותי כל פעם שהרגשתי את זה, וכל רגע אני אומרת לעצמי ולבעלי- אני מקווה שאני לא עושה מעצמי בדיחה. אני אומרת לבעלי- טוב אני אכנס בינתיים להתקלח, נאכל ארוחת בוקר ונראה. אוכלים, מדברים, מדי פעם הלחץ חוזר. אבל מרגישה רגיל לגמרי, ולא חשבתי אפילו להתחבר לטנס. בשלב הזה אני חושבת לעצמי שזה השלב הלטנטי, כמו שלמדתי בקורס הכנה ללידה, שכל עוד אני מתקשרת עם אנשים אין מה למהר, ובלידה ראשונה בכלל השלב הזה יכול לקחת שעות. השעה שמונה ועשרים, נכנסת לשירותים ורואה דם טרי, עם הפרשה שנראה כמו הפקק הרירי. אני אומרת לבעלי שאני יודעת שכשיש דם טרי צריך לנסוע למיון, אז ניסע. מתארגנים, מארגנים את התיק, שמה דברים אחרונים ופתאום אני מרגישה דחף ללחוץ. אני אומרת לו- ''אני מרגישה שאני צריכה לדחוף, לא בטוחה אם ככה אמורים להרגיש כשזה מתגבר''. הוא שואל- "להזמין אמבולנס?" "נראה לי שכן" אני אומרת. הוא מחייג, שם על רמקול, שואלים אותי שאלות ואני עונה. אומרים לנו לשים מגבות למקרה שהלידה תתרחש בבית. בלב שלי אני עדיין חושבת שאולי זו התגברות של הצירים ושיספיקו להגיע ולקחת אותי לבית חולים. מפה נעשה את זה קצר- שעת הגעה של מד''א- 8:50, שעת לידה- 9:10. מסיעים אותי ואת התינוקת כשהיא עלי באמבולנס לבי''ח להוציא את השיליה בתנאים סטריליים יותר. תוך כדי אני מנסה לעכל את זה שאני אמא ואת מה שקרה. רלוונטי גם עכשיו. ברוך ה' תודה לאל, על הכל! אני רואה את זה כפרסום הנס. אנחנו יכולים לתכנן ובסוף מה שה' רוצה זה מה שיקרה.