אני שישה ימים אחרי לידה ראשונה ולא מבינה איך מעכלים ולמה כולן מראות את הצד החיובי ויוצאות גיבורות כשהן מדברות על הלידה שלהן. אף אחד לא באמת מסביר ומדבר על ההי בהריון ועל הדיסוננס של אחרי והפער הסתגלות. אני בת 18 החלום שלי מאז ומתמיד הוא להיות אמא ואני נהנית מהילד. אבל הלידה הייתה קשה לי וכל ההריון הבנתי שהיא תהיה כואבת רק שלא תיארתי לעצמי עד כמה. הייתי ערה כל הלילה שלפני הלידה, הגעתי לבית יולדות בשבוע 38 בגלל צירים וחשבתי שבכלל ישחררו אותי הביתה. מפה לשם הצירים התגברו הרופאה אומרת פתיחה 2. עשו לי אפידורל. הכל קרה כלכך מהר, נכנסתי לחדר לידה. הייתי מותשת. פתאום באה התחושת לחץ של הקקי הבלתי נשלטת שמסתבר יותר גרועה מהצירים ולא ידעתי שהיא קיימת, האפידורל הפסיק להשפיע, יצאתי מדעתי. לא הצלחתי לחוץ, צעקתי לאלוהים, הייתי בחדר לידה 3 שעות סה״כ והכל עבר ממש מהר, בסוף עשו וואקום כי נהיו האטות ולא הצלחתי להוציא אותו. בשניה החדר התמלא במלא אנשי צוות. כולם צועקים לי מה לעשות בלופים ואני צורחת בתסכול ובוכה שאני מבינה אותם אבל לא מצליחה. הרופא נשען לי על הבטן עוד אחת מכאיבה לי מלמטה, גוזרים אותי ואני היסטרית וצורחת שהם מכאיבים לי. אמא שלי השתתקה, בעלי נהיה חיוור. בסוף הוא יצא ממני שלם ברוך השם. ישר לקחו אותו ממני לתינוקייה ובשניה אחת הכל התהפך. אני לבד בחדר עם אמא שלי והרופאה שתופרת אותי. ומאז הנפש שלי מעורערת, חסרת ביטחון ומרגישה לבד. עכשיו לכי ותנסי להסביר את עצמך לאנשים שסביבך. אני מכורה לתינוק שלי לנשמה אבל עבר לי בראש אחרי הלידה איך אני מביאה עוד ילדים אחרי זה ואני לוקחת בחשבון שיש עוד מלא נשים שעברו ״חוויות״ יותר קשות בלידה שלהן. פתאום הזוגיות שלי לא מרגישה לי אותו הדבר (כל השגרה שהייתה לנו לפניו התהפכה פתאום ב-180 מעלות). הוא עצמאי ועובד מהבית אז עכשיו הוא איתי אצל אמא שלי אבל זה מרגיש שהוא איתי ולא איתי. אני מבינה שאני כבר לא המרכז כמו שהייתי בהריון ואני שמחה שהוא אוהב אותו אבל מרגישה שהוא שכח אותי/אותנו. עם כמה שאני מנסה להסביר את עצמי לבעלי הוא לא באמת מצליח להבין מה עברתי והוא מתוסכל בעצמו כי הוא לא רגיל לראות אותי ככה ועוברים עליו גם דברים משל עצמו שבאמת אני מעריצה אותו איך הוא לא מיואש ממני כי אני ממש רגישה וקשה לי עם עצמי. הוא בעצמו לא מעכל אז מה עובר עליו שהכל גם חדש לו. אני רועדת מפחד מהרגע שנצטרך לחזור לבית שלו (בעיר שלו) וזה לא שאני מבקשת עזרה מאמא שתשמור עליו, אני מסתדרת איתו. פשוט להיות אצלה בבית יותר נוח ונותן לי את הקצת ביטחון. אני מורידה את הכובע לכל הנשים שעכשיו אני רואה אותן בבריתות שלהן רוקדות ועל הרגליים כי אני לא מסוגלת לעשות את זה. ואני מבינה שזה תקופה אבל אני במערבולת מחרידה עם עצמי. רק פרקתי 🤍