באופן כללי שונאת ללכת לרופאים ובדיקות ולחכות...באמת אם זה קשור אלי אני אדחה ואדחה רק לא להתמודד עם זה. ועכשיו בהריון אני פשוט בהלם מכמות הבדיקות והרופאים (אני גם צריכה לעשות אקסטרה מעקבים בגלל ממצא במוח)...עכשיו חזרתי מהרופא שנתנה חי עוד הפניות לבדיקות שליש אחרון....פלוס צריכה חדשות אנטי d. אין לי כוח. אני עובדת ולומדת ופשוט לא מבינה איך אתן מכילות את כל זה...כמות הפעמים שדקרו אותי. אולטרסאונדים פלוס וגינלי שהיה ארוך מבדרכ...לא רוצה יותר להיות בהריון. וגם אם כן פשוט לא לבצע שום בדיקה וזהו. נימאס לי

בתחילת ההריון אמא שלי מאוד הראתה שהיא רוצה להיות איתי בחדר לידה… אני כעיקרון פחות רציתי, כי אני לא אחת שאוהבת לחץ אבל מצד שני ראיתי שהיא מאוד מאוד מאוד רוצה ורציתי לכבד אותה וזרמתי עם הרעיון. כששאלתי אותה לפני כמה ימים ״מה אם אלד באמצע הלילה, להעיר אותך?״ היא ענתה לי ״כן אני אבוא עם אבא״…. ממש התנגדתי ואמרתי לה שאני לא מוכנה שאבא שלי יהיה. אני מאוד אוהבת אותו, אבל מצד שני מה אני צריכה שאבא שלי יהיה שם גם אם זה מחוץ לחדר. ראיתי שהיא קצת מהססת ואני לא יודעת מה לעשות… האם להגיד לה לוותר על הרעיון ושאלך עם בעלי לבד או שפשוט להגיד לה שתבוא לבד? אני מאוד קרובה לאמא שלי אבל בגלל שאני קרובה אליה מאוד וגם מאוד מאוד מכבדת אותה, קשה לי עם המחשבה שאפגע בה אם אגיד לה לא לבוא. אני יודעת שהרגשות שלי לפני הכל וזו לידה שלי אבל ראיתי את הזוהר שלה בעיניים כשדיברה על זה שתהיה איתי בלידה ואני לא רוצה לקחת ממנה את זה. מה הייתן עושות?