סיפור הלידה שלי..... מגיע שבוע 40, פלוס אחד, פלוס שתיים, פלוס שלוש... לידה חמישית חושבת לעצמי, מתי זה יקרה.. ולמה זה עוד לא קרה? וכמובן.. מאמינה בהשם שזה הכל לטובתי. אך מצד שני כאובה ברמות, ומותשת. מחכה רק להיות אחריי... מגיעה לשבוע 40+4 וגם... שום דבר לא זז.. באה לעלות לישון סביבות 21:30 ומתחילה פתאום להרגיש טיפטופים, ואני מנסה לחשוב אולי אני הוזה.. אבל לא.... זה ירידת מים לכל הדעות. רק שהפעם הסתכלתי על הרצפה ,ואני קולטת שהמים מוקנאלים.. שזה אומר... שאני חייבת בהול לעלות לב''ח (עלול לפעמים להעיד על מצוקה עוברית) התיק לידה מוכן, מתארגנת הכי מהר שלי, נוסעת לב''ח... מגיעה ושם ישר היא אומרת לי קדימה לחדר לידה. נכנסת לחדר לידה עם צירים שהגעתי איתם כל עשר דק ' ופתאום, הצירים מתחילים להיחלש והופ, כלא היו. אני חושבת לעצמי מה נסגר? מה קורה פה? זה לא משהו שאמור להתגבר אחרי ירידת מים? מסתבר שזה דברים שקורים.... רק שהפעם, זה קצת מסובך. הלידה השנייה שלי ,הייתה קיסרי.. מה שאומר שהחשש מזירוז אצלי גדול יותר מתמיד.. הגיע בוקר רופאים נכנסו , הסבירו לי שכרגע אין צירים שחיכינו כבר 13 שעות וההצעה שלהם זה להתחיל זירוז.. עם פיטוצין.. בהדרגה. הסבירו לי את הסיכונים ,אך עם זאת.. הם היו כ''כ אחראים . ועדיין חששתי.. אמרתי להם שאני צריכה לחשוב על זה , לקחתי עוד שעה שעתיים ... ואז אחרי שאלת רב הבנו שזה הכי נכון לעשות. ואז עיכובים, כל רגע לא עלינו יולדת עם בעיה אחרת. מה שאומר שהם לא יכולים להתפנות אליי.... והזמן עובר.. בנתיים מנסה לעשות הכל , בעיקר מתפללת להשם שלא נזדקק לשום התערבות רפואית.. ואז רק בשעה 22 הצליחו להתפנות אליי שמים לי מד לחץ בתוך הרחם , על מנת לבדוק איך הרחם מגיב בזמן של ציר.. הרי החשש לאחר קיסרי הוא מקרע ולשם הם לא רוצים להגיע. מתחילים פיטוצין בהדרגה ,לאט לאט.. עוד לא מתחילה להרגיש אפילו צירים כואבים.. עד שמאוחר יותר כבר מתחיל לכאוב לי , לוקחת גז צחוק , ואז לפנות בוקר האטה של 4 דק' נכנסים רופאים כל החדר.. ואני ? אני מתחילה לצרוח שלא.. שלא יחשבו אפילו לכיוון.. שיש לי 4 ילדים קטנים בבית.. שאני לא מסוגלת עכשיו לניתוח... שיעזבו אותי.. הרופאים מסבירים לי כרגע שחייבים להפסיק את הפיטוצין ומבקשים מוניטור תקין של 3 שעות לפחות, בזמן הזה אני פשוט מתחננת לבורא עולם שיושיע אותי , שהדופק לא ירד מ140 שיהיה תמיד יציב וחזק וברוך שם כך היה.. בבוקר , מחברים אותי בסביבות 10 לפיטוצין מחדש. (כמובן כמובן חייבת לציין שאני מותשת ,עייפה , חסרת אונים ) האי וודאות גמרה עליי.. אך מצד שני פשוט רציתי לסיים עם זה עד שנכנס רופא והסביר לי שאני חייבת חייבת סבלנות אז אני מתאפסת על עצמי ומתחילים מחדש.. ואז... שוב האטה.. והפעם אני מבינה שאולי זה באמת יגמר איפה שלא רציתי שזה יגמר... אז אני שמה גז צחוק , מעורפלת כולי , כולם יוצאים מהחדר.. ואני לבד עם בורא עולם והצירים... מדברת איתו, אומרת מזמור לתודה בדמעות מבקשת ומתחננת , שיושיע אותי , שיפתח את הרחם שלי וידאג שהתינוקת תצא בצורה טבעית.. שהוא יכול הכל... שהוא ברגע ברגע יכול לעשות הכל... מדברת איתו איזה חצי שעה בערך. מתחננת ואז מחליטה שאני קוראת למיילדת שזהו , בורא עולם מושיע אותי.. היא נכנסת צוחקת עלי , אומרת - את בכלל לא נראת כאובה למה שאבדוק אותך? חבל לך? את אחרי ירידת מים זה לא טוב לך.. אמרתי לה '' השם פתח לי את הרחם זהו , אני יולדת '' ובפועל? אין לי את התחושה של השריפה למטה , לא מרגישה באמת לחץ ,אבל מאמינה שה' יכול הכל היא בודקת ופתאום אומרת... טוב ,כנראה התפללת חזק פתיחה 9 ראש למעלה.. יש לך כוח ללחוץ? אמרתי לה בכל הכוח. מתחילים לידה , לוחצת 3 לחיצות טובות טובות , והבובה היפה שלי המתוקה בחוץ 3280 של אושר. מודה לבורא עולם, שהלידה הזו הסתיימה שוב בניסי ניסים. מודה לבורא עולם שהרגשתי אותו בכל רגע בלידה. וגם אחריי. ובפרט- שילדתי ילדה בריאה ושלמה! שום דבר לא מובן מאליו.🤍