היי רוצה לפרוק.. לפני חודש וחצי עברתי גרידה בשבוע 9 כי לעובר הפסיק הדופק. שיתפתי חברה ממש טובה כשגיליתי שצריכה לעבור הפלה, היא תמכה בי וכאבה את כאבי, ידעה כמה שרצינו את ההריון ונקלטתי בטיפולי ivf, הריון ראשון. לפני שבוע היא ובעלה הזמינו את כל החברים אליהם הביתה לארוחת ערב ובסוף הארוחה בישרה- ״אני בהריון!!״ תוך כדי שבעלה מצלם את התגובה של כולם הסתבר לי שאנחנו היינו אמורות להיות אותו השבוע בדיוק. הייתי בשוק, אבל כמובן שחייכתי שמחתי, הרמתי להם. במשך כל הערב סיפרה כמה שקשה לה הבחילות, ושיש להם בת ואיזה שבוע היא ועל התאריך המשוער (הבדל של 4 ימים משלי) החזקתי את עצמי כל הערב לא לבכות.. לא יודעת מה אני מרגישה, מצד אחד אני שמחה בשבילה מאוד, מצד שני ציפיתי שאולי בגלל שיודעת על מה שעברתי, שלפחות תשלח לי הודעה מקדימה של- היי רק רציתי לעדכן אותך שאני בהריון, ובעזרת השם בקרוב אצלך ואני יודעת שקשה לך כל מה שעברת. שלא אגלה ככה מול כולם בלייב, ואם הייתי פורצת בבכי בשולחן? זה לא היה מבאס אותה? באותו הערב, היא לא אמרה לי כלום לגביי, רק שיתפה על השמחה שלהם, ובסוף בחיבוק גם כשאמרתי לה שוב מזל טוב ובשעה טובה, אפילו לא אמרה בקרוב אצלך או משהו כזה.. אחרי כמה ימים היא שלחה לי בפרטי שהיא ממש שמחה לראות כמה ששמחתי עבורה ושאין עליי וגם שיתפה שרצתה באמת לספר לי לפני אבל לא מצאה את הזמן כי בעלה היה מאוד להוט לספר כבר לכל החברים והם לא הצליחו להתאפק. אז היא גם חשבה בעצמה לספר לי קודם, פשוט לא יצא לה. עניתי לה שהכל טוב ושיהיה להם המון מזל טוב, אני בחיים לא אגיד לה שנפגעתי, אבל אני לא יכולה לראות אותה יותר, אני כל כך פגועה. מאז אותו ערב לא מפסיקה לחשוב על זה, לבכות, מרגישה שזה גרם לי קושי מטורף להתגבר על ההפלה שעברתי. לדעת שעכשיו חברה כל כך טובה בשבוע שהייתי אמורה להיות. אני מרגישה גם רע עם עצמי שכועסת עליה, אבל ציפיתי להתנהגות יותר חברית, שתראה אותי קצת, ולא רק את עצמה. אני מגזימה?