אשמח לשמוע אם גם לכן זה קורה כי אני קצת בלחץ. ילדתי לפי שלושה שבועות ואני כרגע…

אני מרוסקת. המחשבות על משפחת ביבס ובמיוחד על אריאל המתוק שפני המלאך שלו לא יוצאות לי מהראש. אני תמיד בוכה על כל מקרה נוראי, אבל לא ככה. אני מרגישה שמאז הידיעה, כל המחשבות שלי סובבות סביב זה. התאהבתי בילדים הקטנים האלה כמו שאני אוהבת את הילדים שלי. אני מרגישה שלא באלי לחיות בעולם שבו הם לא חיים, לא באלי לחיות בעולם שיש אנשים שהצליחו לפגוע בילדים האלו שנראים כמו שני מלאכים קטנים. אני בהריון ובעלי כועס עליי שאני כל הזמן קוראת עליהם דברים, אומר שזה לא טוב לעובר. אבל אני לא מצליחה להפסיק אני מרגישה שזו המחויבות שלי לדעת, המחויבות שלי לזכור אותם ולראות את הסרטונים שלהם כשהם היו מאושרים. מה עושים? אני מרגישה שהתחושה הזו לעולם לא תעלם ממני, אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך הלאה. איך נרגעים? איך מצליחים להמשיך עם החיים אחרי שנה וחצי של תקווה שהתנפצה לרסיסים בצורה כזו אכזרית? יש עוד מישהי שמרגישה כמוני?

שאלה אני כניראה הולכת לעשות ניתוח קיסרי מבחירה רציתי לדעת איך עבר לכן הניתוח וההחלמה למי שעברה את זה