פשוט פריקה, מרגישה צורך לשחרר את זה כי אין לי את מי לשתף לצערי הרב בתחושות הקשות שלי. נשואה 6 שנים + 2 ילדים מקסימים ובהריון שלישי (חודש תשיעי עוד רגע) אני יודעת שאני סובלת מ״תסמונת האישה המוכה״ כל התסמינים שם. כל דבר שקורה, אני אשמה. למרות שאני לא אשמה תמיד שיקרה משהו אני זו שאנסה לפיייס והאשים את עצמי רק בכדי שהוא לא יכעס עליי. סובל מהתפרצויות זעם קשות וחולניות שכוללת קללות ומילים מאד מאד קשות לעברי וגם לפעמים כלפיי הילדים. תמיד יגיד על זאתי, וזאתי וזאתי כמה הן טובות/שקטות/יפות/נקיות/ וכו וכו וכו והכי עצוב זה ש״הוא נרגע״ אז אני שוכחת מהכל לכאורה ודנה אותו לכף זכות ו״שוכחת״ מהר את הכל וממשיכה הלאה.. והרשימה עוד ארוכה כלכך… אני עצובה, פגועה, שבורה, מתוסכלת ולא יודעת עוד כמה זמן אצליח לשמור את זה בבטן אבל אם יש משהו שאני יודעת טוב טוב בתוכי וכל מי שסביבי יודע את זה, אני אדם טוב, אמא טובה, נקייה מסודרת ותמיד דואגת לכולם לפני שדואגת לעצמי. העיקר ההצגה מבחוץ אין ברירה להלביש על עצמי חיוך ולהעביר עוד יום ועוד יום… זהו.. פרקתי 😥🫣