כל עוד היא לא בוכה, תנו לה להיות במיטה ושהיא תעשה מה שהיא רוצה שם. תהיו פאסיבים ונוכחים רק בשביל הביטחון שלה. לא צריך לשכנע אותה לשכב. אם היא בוגה אז תגיבו ישר - בדיבור, במגע, בחיבוק.. מה שהיא זקוקה לו. כל עוד תעבירו בסוף לעגלה, אתם מעבירים לה מסר שהיא צריכה לבכות ולהתעקש עד שתגיע העגלה. אם העגלה כבר לא מתאימה, תעשו החלטה ותיפרדו ממנה גם במחיר של הרדמות ארוכות יותר, גם במחיר של יותר נוכחות, יותר מגע, יותר חיבוקים.. זה ״מחיר״ (לא באמת מחיר כי מה יותר טוב מחום ומגע?!) ששווה לשלם כדי לשנות הרגלים. וקחו בחשבון שהימים הראשונים יהיו לכם קשים ואני בכוונה כותבת לכם ולא לה, כי תהליך שינוי הוא קשה גם להורה ויש משהו במוח שתמיד צועק לחזור למקום המוכר (שהוא במקרה שלכם העגלה). אז במקום לחזור למקום המוכר, תעופו אותה בביטחון ותהיו עוגן בשבילה כשיש קושי.

גם הקטנה שלי היתה ככה, שמתי לב שאם אני לידה היא לא נרדמת, רק אם אני יוצאת מהחדר אז היא לאט לאט נרדמת מעצמה במיטה שלה. גם לפני שאני יוצאת מהחדר אני מדליקה לה את המאוורר, זה מסמן לה שהולכים לישון