אני אחות ומתחרטת שבחרתי במקצוע הזה כל הזמן מפחדת לעשות טעויות חוזרת הביתה עם…

אשמח לעצה. אני לא יודעת מה לעשות מכאן. אני ובעלי היינו הזוג שחולמים להיות, הכי מאוהבים שיש. אחרי הלידה הכל השתנה אבל עוד היה ניצוץ. נכנסתי להריון ושם הוא היה כאילו מחפש לעצבן אותי בכוח. היו פעמים שהתפרקתי בבכי ובצעקות, יום לפני הלידה היה לנו ריב גדול ואני לא הרגשתי טוב וכשהתחילו הצירים אפילו לא רציתי לספר לו. עכשיו, אחרי הלידה השנייה, אין שום מגע או אהבה, אבל מה שבאמת קשה לי זה שהוא בא מהעבודה (מאוחר) משחק עם הילדה הגדולה, וזהו. הבית הפוך (ברמת הספה לא במקום) והוא לא מזיז עפעף. לא מפסיק לזרוק עקיצות על דברים שהוא עצמו לא עושה בכלל- כמו ניקיון (אני מעבירה סמרטוט לפחות פעם ביום ) או אוכל (למה הילד אוכל טונה במיונז זה לא בריא??)- אז תזיז את התחת שלך ותכין. וכשאני אומרת לו את זה- התשובה: את אף פעם לא מסכימה עם מה שאני עושה אז אני לא עושה. ומבחינת עזרה- למה את לא אומרת אם את צריכה עזרה? נראה לי הגיוני שאחרי שהילדים נרדמו בוא תיתן יד בלסדר- כל דבר צריך להגיד בבדידים? אגב אני כן אמרתי מספר פעמים. התחפושות של פורים- כל כך התרגשתי והכנתי הכלללל מאלף ועד תו, הגענו לבוקר ומה שיש לו להגיד זה אני בשעה 10 בעבודה. ארגנתי את שתי הבנות לבד ובסוף הוא בא אליי בטענות של אנחנו מאחרים ובעיה שלך שישבת עד 12 בלילה על זה. זה נשמע ממש טון של פרידה- אבל אני מרחמת על הבנות שלי ש

הייתן נותנות סטופציק לתינוקת בת שבועיים?