אני מרגישה כבר ממש לבד, אין לי על מי להישען. אין לי קשר עם משפחה מבחירה (בבקשה לא לשאול עליהם) ואין לי חברות שאני סומכת עליהן, ואין לי מקום לנחמה. אני עייפה נפשית, בוכה הרבה, מרגישה ריקה ומותשת, חודש שמיני להיריון רק מחמיר את זה. מה שכואב לי הכי הרבה זה שבעלי, שאמור להיות הגב, האוזן הקשבת והחבר הכי טוב שלי לא נותן לי יחס. הדבר היחיד שרציתי כל הזמן זה תשומת לב, להיות חשובה לו ולתינוק שלנו. הוא יוצא עם חברים, בוחר לעסוק בעצמו או בעבודה שלו, וסופר אותי רק כשנוח לו. לפעמים הוא מקשיב לי יומיים ואז חוזר להיות אותו דבר, ואם אני קרה אליו הוא קר כפול. ביום שישי הוא הבטיח לא לחזור מאוחר וחזר חמש בבוקר. בגלל זה כל השבת הבטיח שתהיה רק שלנו, אבל בשבת צהריים נאלץ ללכת להחזיר גלגל לחבר שלו, פתאום נהיו עוד חברים ולפגשו “בעניין עבודה” (שזה לא מרגיש לי אמין בכלל) ובסוף חזר בלילה אחרי שהבטיח שבת שלנו. אתמול בלילה ובבוקר ניסיתי פשוט להיות קרה ולא דיברתי בכלל. הוא הגיע הביתה, ניסה להתקרב, לחבק, לנשק, ללטף, ושאל כל הזמן למה אני לא מדברת. הוא לא שם לב שאני כבר חלשה רגשית ומותשת. גם כשכתבתי לו שאני רעבה וביקשתי אוכל, הוא סינן אותי, בהודעות, שיחות, שמונה שעות. גם אם הייתי צריכה ללדת זה מה שהיה קורה? אין שום יחס או דאגה. אני לא מבקשת מתנות או פינוק, רק יחס, תשומת לב, חיבוק חם והקשבה. וזה כואב לי שהוא שוב ושוב בוחר בעצמו, שוכח אותי ואת התינוק, ואני נשארת לבד עם כל הכאב הזה. התחושה היא שמי שאמור להיות הגב שלי, האוזן הקשבת והחבר הכי טוב שלי, הפך להיות מישהו שאי אפשר לסמוך עליו. הוא תמיד חושב על עצמו, על החברים, על עבודה, ושוכח אותי בזמן שאני הכי זקוקה לו.. נשברתי כבר💔