“הוא לא פגע מעולם באף אחד, אפילו לא בזבוב” – זה המשפט שחזרתם עליו שוב ושוב באוזניי. כמעט הפכתם אותו לסמל שמגדיר אותו. וגם אני, בתחילת הדרך, האמנתי לכם. ראיתי אדם רגוע, שקט, כזה שיודע לאסוף את עצמו ולא לתת לעולם לראות חולשות. אבל המציאות שלי הייתה אחרת לגמרי. הוא לא פגע באף אחד בגלוי – לא בגלל שהוא מלאך, ולא בגלל שהוא יותר מוסרי או טוב. אלא כי הוא מאותם אנשים שפשוט לא יוציאו את הכביסה המלוכלכת החוצה. מה שלא ראיתם, מה שלא יצא אליכם – הכול נשמר בפנים, ואז יצא עליי. אני הייתי זו שספגה את כל מה שהצטבר אצלו. כל העלבונות, כל הכאב, כל הכעס – בלי רסן, בלי חסד ובלי גבולות. ובדיוק ברגעים שבהם הייתי זקוקה ליד מושטת, לנשימה, לתמיכה – לא רק שהוא לא הושיט אותה, אלא דאג לשים רגל ולהכשיל. בחמש השנים שחיינו יחד לא זכיתי לאהבה אמיתית. לא הייתה לנו הזדמנות לבנות משהו אמיתי, כי כל מה שראיתי ממנו היה הצד האמיתי, הכואב והפוגע. בשנה האחרונה, ומהרגע שגיליתי על ההיריון האחרון שלי, הכול התהפך לגמרי. לטענתו, ההיריון הזה “לא היה מרצונו”. בעיניו זו הייתה אשמתי – שאני לא מנעתי מספיק טוב, אפילו שהוא עצמו סמך עליי. וכמה שניסיתי להסביר, כשהאדם שמולי אטום מבפנים – שום הסבר לא חודר. מאז הרגע הזה אני עוברת מסכת התעללות יומיומית, דווקא במקומות הכי רגישים וכואבים לאישה, ובמיוחד כשהיא בהריון. ואם לא הייתי חסינה נפשית כמו שה׳ חיזק וברך אותי להיות – זה היה עלול להיגמר אצלי רע מאוד. וזה הדבר שהכי קשה לי להגיד בקול רם: כלפי חוץ אולי אתם רואים דמות רגועה ומרוסנת, אבל הבית שלי נבנה על פחד, על כאב, על שברים. גבריות אמיתית לא נמדדת ביכולת להיראות מושלם בחוץ, אלא ביכולת להעניק ביטחון, כבוד ואהבה בתוך הבית. ושם – הוא נכשל, פעם אחר פעם. ובכל זאת, אני בוחרת לא לראות בו “אדם רע”. אני באמת מאמינה שאין אנשים רעים – יש אנשים שרע להם. ולכן, אם חשוב לכם לראות את המשפחה הזו נשארת שלמה, אם יקר לכם שהוא יצליח להשתחרר מהכאב שמכרסם בו – אל תסתפקו בסיסמאות. תעזרו לי לדחוף אותו לטיפול. כי רק טיפול יכול לעצור את המעגל הזה, לשחרר את מה שנאגר בו כל השנים, ולתת לנו סיכוי אמיתי שלא להתפרק. מיוסרת וכואבת עד זוב דם, XXXX