משתדלת לא לבכות על מר גורלי אבל חייבת לפרוק למישהו כי אחרת אשתגע. ילדתי לפני כמה חודשים, אנחנו גרים אצל ההורים שלי כי אני לא עובדת ואין לנו כסף להשכיר דירה. ההורים שלי מבוגרים סיעודיים, אנשים קשים מאוד, פרימיטיביים שמעשנים בבית ומעירים מלא הערות. לא יכולים לעזור בשמירה על הילד ולמצוא מטפלת/מעון לא משתלם כי זה יוצא כמעט כל המשכורת שאני אעבוד. בעלי מרוויח ממש מעט (6500). כל פעם שאני מדברת איתו על זה הוא אומר שהוא מחפש משהו טוב יותר אבל בפועל לא עושה כלום. אני עושה הכל בבית, כביסות, ניקיון, אוכל, קניות, טיפול בתינוק. לא יוצאת לשום מקום, אין לי חברות, אין לי עם מי לדבר. בעלי אדם טוב אבל מתנהג כמו נער עדיין, מתעדף לשחק במחשב אחרי שחוזר מהעבודה. ואם אני מעירה לו על זה אז הוא ישר שואל "אז למה לא אמרת לי". כאילו, ברצינות, מה יש להגיד לך, אתה לא רואה שאני גמורה? לא היה לי זמן בכלל לעכל את ההריון, את הלידה ואני עדיין בדיכאון שאחרי הלידה. הגוף שלי התעוות, החזה צנח, הבטן עם סימני מתיחה ונפולה. אני שונאת כל דבר בעצמי. רע לי בטירוף. אני אוהבת את התינוק שלי אבל כל השאר פשוט מתעלה על זה ובא לי לצרוח. רע לי ואני לא יודעת איך לצאת מהתיסכול הזה. סליחה על החפירה, זהו פרקתי...