פורקת... בעלי ממש לא מרגיש טוב כבר שלושה ימים, בזמן הזה אני מטפלת בילדים שלנו שבחופש- תאומים בני שנה ושמונה שיהיו בריאים, ומטפלת בו, עושה כביסות, כלים נקיונות, מכינה ארוחות, ותוך כדי לומדת למבחן ממשלתי בסיעוד שיהיה לי בספטמבר בע"ה. בקיצור נקרעת!! אתמול אמא שלו, שבאמת יש לה הרבה מאד מעלות אבל עם זאת היא יודעת להיות נוראית, התקשרה אלי לשאול מה איתו ואיך הוא מרגיש וסיפרתי לה שהוא עם חופ גבוה ולא קם מהמיטה.... אז היא מחליטה שלוקחים אותו למיון היא מחייגת אליו רבה איתו וקבעה שהולכים! שמתי את הילדים אצל אמא שלי, לקחתי אותו ועל הדרך עברתי דרכה ושמתי את שניהם במיון והכל זה בעיר ליד אנחנן גרים במושב והיא בעיר, משם חזרתי לבית קילחתי את הקטנים השכבתי לישון הבאתי את אחותי שתהיה איתם וחזרתי לחמותי ולבעלי כדי להחזיר אותה ואותו לבית. בדרך אמרתי לה כל הכבוד שהתעקשת לקחת אותו אני רבתי איתו והוא לא הסכים ללכת להבדק, אז החוצפנית אומרת לי " את הבעיה, את אישתו את צריכה לדאוג לו" עכשיו מי מספר לה שאני דואגת לו בלי סוף אבל אחרי הכל הוא ילד גדול ואני האחרונה שיעשה דברים בכח. ועוד היא ממשיכה " בגללך יכל להגיע לאשפוז, את היית חייבת לריב איתו ולדאוג לו" שתקתי נפגעתי מאד, אני באמת לא חושבת דקה על עצמי כל הזמן סביב הנסיכים שלי סביב בעלי, הבית, המחויבויות הלימודיות שלי, יש גבול לכל מה שאני יכולה לעשות, לא ביקשתי שיגידו לי תודה או כל הכבוד אבל לפעמים אפשר לפרגן ולהגיד מילה טובה במיוחד כשזה מגיע... מאתמול אני ממש בבאסה מזה, היום קמתי כבר בלי חשק לטפל בו כי בכל מקרה אני תמיד לא בסדר אין לי איפה לפרוק כי לא בא לי עכשיו לפתוח את זה איתו אבל זה לא עוזב אותי ועצוב לי מזה ממש * באמת שאני לא סובלת להיות מהצד הפגיע אבל לא מצליחה לצאת מזה