לראשונה מזה שנים - אתמול בלילה נתקפתי התקף חרדה. אני בהריון שני ופשוט פוחדת מהעתיד לבוא. פוחדת מ״לחזור אחורה״ אחרי שכבר יצאתי מהחול הטובעני הזה של הורות ראשונית והתחלתי לחיות. התחלתי לחשוב על הלידה, על הקרעים והתפרים שהיו לי בפעם הקודמת, על אולי כדאי לקחת דולה, האם צריך שוב קורס הכנה ללידה, על כל מה שאני צריכה לקנות ועוד לא קניתי, על הבית שלא הכנתי, על הילדה הגדולה שאני אוהבת וחייה ישתנו, על הנפש השברירית שהיתה לי אחרי הלידה הראשונה וכמה זמן לקח לי למצוא את עצמי שוב אחרי התהום העמוקה הזו שנפלתי אליה בזמנו. על כמה כאב ובכי ליוו אותי אז, כמה ההנקה היתה לי חשובה מצד אחד אבל משעבדת מהצד השני, כמה היה לי קשה להיות האמא שרציתי להיות ועדיין התעקשתי למלא את כל התפקידים שחשבתי שהם חובה (כמו הנקה מלאה, לגדל את הילדה בבית עד גיל שנתיים, אפס הפרדה מגיל לידה ועד שנה וחצי בערך) כמה רגשות אשם על כל דבר. כמה. פחדים על איך יהיה הפעם, איזה ילד יעלה בגורלי, איך הוא ישפיע על הדינמיקה המשפחתית שלנו, למה לשנות מה שכבר קיים וטוב? בקיצור הלב שלי פעם על מאתיים ולא הצלחתי להרדם עד 3 לפנות בוקר. הערתי את בעלי ואמרתי לו שאני בהתקף חרדה והוא חיבק והרגיע אותי ועדיין אני לא מרגישה שאני מוכנה לזה. לא יודעת איך להתכונן, איך להרגיע את הלב והנפש שלי, איך למצוא את האיזון.