ראיתי פוסט בנושא ומעניין אותי מה אתן חושבות יש לי ילד בן כמה חודשים ואני רוצה…

די באלי להשאיר את בעלי לבד ולברוח גם הריון קודם הפעם פחות מאז שהתחתנו הפערים בנינו צפים וכל פעם מדחיקה לא מאמינה להשאיר ילד לבד כמו שמאמינה שלא צריך להישאר שלא טוב. כן יש רגעים טובים אבל שההורמונים והניתוחי שכל מתחילים פשוט באלי להשאיר אותו לבד וללכת פרקתי עשירית משעל ליבי

מה אומרות בת או בן 😄

אז מה ניסיתי עד כה? לכוון פנס לבטן התחתונה לשים מוזיקה מרגיעה באזור הבטן התחתונה לבדוק שאין ספרי קודש הפוכים בבית ותמיד הרבה תפילות לה׳ תנו לי עוד עצות, איך לגרום לו להתהפך ולהשאר עם הראש למטה עד הלידה 🙏🏼

אני כותבת כאן כי אין לי כלכך עם מי לדבר על זה ואשמח לחוות דעת של אחרות בעלי סיים תקופה מאוד ארוכה במילואים, תקופה שהיה נעלם להרבה ואני עם 2 בנות בבית, לנו לא היה פשוט בכלל וכל הזמן הזה של הלבד איתן והקשיים והבכי המקלחות והרדמות והגעגוע שלהן גרם לזה שאנחנו קרובות, קרובות מאוד . הגדולה שלי רוצה רק אותי בהכל, והיא בגיל של צרחות על כל שטות (2.10) אז כשאבא אומר משהו שלא בא לה היא משתטחת וצורחת כמובן ובוכה שרוצה את אמא, והוא משתגע עליה שתפסיק לצרוח ומנסה להסביר לה למה לא לצרוח כאילו שבטנטרום באמת אפשר להקשיב.... ואני באה ומנסה לעזור כי אני לא יכולה לשמוע את הצרחות האלה ולשבת בשקט לצפות בה, זה נוגד כל אינסטינקט אימהי שיש... הוא נפגע ממש, מרגיש שאני נגדו, ניסה להגיד לי להפסיק להתערב אבל אני עונה שאני לא מסוגלת ואני מנסה לשמור על כבודו עם הילדה אבל אם הוא מאבד אשתונות וכןעס עלייה "דיי לבכות תפסיקי כבר לבכות" ועוד מילים שלא עוזרות ורק מלהיטות אז אני מגיעה לחבק אותה ולעזור (לא נותנת לה מה שביקשה כדי לא לשבור לו את המילה, אבל מחבקת מסבירה נותנת לתת כתף לבכות עליה). בקיצור עכשיו כבר הגענו למצב נורא בינינו ואני לא ידועת מה לעשות, חושבת על טיפול זוגי שגם ככה מגיע לנו מהמדינה אבל הוא כזה פרימיטיבי ואני מפחדת להציע , אוסיף גם שאנחנו כבר לא שוכבים בכלל ולי אין שום חשק לכלום מה שגם מפריע לו ומוסיף לחוסר סבלנות.. מרגישה נורא אשמח לביקורת מהצד להבין איך אני מתקדמת מפה..