חייבת לפרוק השבוע ילדתי, ברוך ה' חזרנו הביתה ומאז אני עם רגשות אשמה מול הבן שלי בן ה3 עד עכשיו הוא היה מרכז עולמי, אני מאוהבת בו היינו עושים הכל יחד, פתאום מאז שחזרתי אני מן הסתם לרוב עם התינוקת היא על הנקה כמעט מלאה, ואני כמעט לא איתו. בעלי מתפקד איתו נותן לו יחס ואני משתדלת גם כן לתת יחס כמה שאפשר ואיפה שאפשר, אבל זה לא אותו דבר. אני מתגעגעת לבן החמוד שלי,והוא כל כך טוב עם התינוקת ברוך ה' הוא מאכיל אותה ועושה לה טובה בראש כל הזמן, וכל הזמן דואג לה.. ואני מבחינתי רק מחכה שיילך לישון או שבעלי יוציא אותו כדי שאוכל להתעסק רק איתה כי אין לי כוחות לשניהם בו זמנית כרגע. אני מותשת מהלילות ועדיין מנסה להביא לו יחס אבל זה לא אותו דבר.. שמה לו טלויזיה ומנסה לחבק אותו כמה שאפשר אבל עדיין, מפחדת שהוא ירגיש שאיפשהו כרגע הוא במועדפות משנית כי הוא עדיין גם ילד בעצמו, זה שנהיה אחת גדול לא אומר שהוא ילד גדול הוא עדיין ילד בעצמו וצריך יחס אותו דבר. הוא עדיין אהבת חיי ואני מכורה אליו, אבל גם דואגת לתינוקת כל הזמן מן הסתם וחייבת לדאוג לה וזה פשוט מתיש ומשאיר אותי ללא כוחות כלפיו וזה לא פייר כלפיו בכלל, הוא עדיין ילד שצריך את אמא שלו ואני לא יכולה להיעלם לופתאום כי נולדה לו אחות. מה עושים עם הרגשות אשמה האלה? לא מגיע לו יחס של מועדפות ב' כביכול. ובעלי ברוך ה' דואג לקחת אותו לפארקים וכו' וכואב לי שאני לא איתו, שהוא לא עם אמא שלו כמו שעד עכשיו היה. אני לא מפסיקה לבכות רק בגלל זה בגלל הרגשות אשמה האלה.