השבוע אהיה נכנסת לחודש שישי ,זו הולכת להיות בעזרת ה׳ הנכדה הראשונה לאמא שלי,כלכך חיכנו להריון ,ומרגישה שאין תמיכה מצד המשפחה, יכולה להגיע שבת ולא ישאלו מה שלומי,מתחילה לשתף על בדיקות שעוברת ויש להם סיפור יוצר חשוב לספר. חזרנו אתמול מהמשפחה שלי ורק בכיתי לבעלי,מרגישה כלכך לבד שיש לי רק אותו. ומתחילה להרגיש כלפיהם גם כעסים,פשוט חושבת להפחית את ההגעה בשבתות,אז אמא שלי מתקשרת שנביא כי לבד,ופשוט כל השבת יכולה לדבר על עצמה ולא לשאול כלום עליי. מאד עצובה

חייבת לפרוק חודשיים אחרי לידה ראשונה, מרגישה שעדיין לא חזרתי לעצמי אני מלאה הורמונים כל היום בוכה אני ובעלי רבים הרבה אולי בגללי אולי לא. לא יודעת מה לעשות כבר שום דבר לא ניראלי הכל מפריע לי אני מעירה ומתלוננת על כל דבר .. הוא עובד לא טוב לי , הוא ישן לא טוב לי , הוא ער לא טוב לי, הוא לא בבית לא טוב לי , הוא בבית גם לא טוב לי , אני רוצה עזרה עם הילדה אבל גם לא רוצה, מרגישה מסובכת עם עצמי מידי!!!! מתי זה עובר כבר???? זה פשוט נמאס מרגישה רחוקה ממנו ממש לא מעונינת בשום מגע פשוט הלב רחוק ובנוסף להכל אני כל היום עצובה הדבר היחיד שנותן לי כח זה הילדה המושלמת שלי!!

תינוק בן שנה ו7 לא ישן לי טוב בכלללל יש לילות שממש לא ישן מתעורר כל שעה ורוצה לקום מהמיטה לשחק מה עושים??😖😖😖