אחת הסיבות שהתחתנתי עם בעלי זה שהוא יודע לחיות. אני גדלתי כזאת קמצנית ופשוטה, והוא פשוט נהנה מהחיים. אני לא מסוגלת להוציא, ואז זה כאילו "אשמתו" כל מלון וכל כסף שיוצא , מה שגורם לי גם ליהנות מהחיים - בלי רגשי אשם. אז עברו כבר הרבה שנים, וזה לא יאמן שעדיין להוציא כספים זה התפקיד שלו. אתמול לקחתי את הילדה לסדנה משותפת, וזה היה נגד האינסטינקט שלי לקנות לה גם שוקו. בעיקר שבתקופה הזאת אנחנו כמעט לא מרוויחים, לא משנה מה הסיבות... אז בזמן שאני עוד יותר מתקמצנת מהרגיל, ומתחילה לאכול את עצמי שיש לנו שלושה ברמצוות באופק, שני ימי הולדת של חברים של הילדים, חושבת מאיפה להוציא... בזמן שהוא ממשיך להגשים כל חלום. עם יותר אשמה מהרגיל, אבל ממשיך. ואני הכי מפרגנת בעולם, ורק רוצה שהוא יהיה מאושר. אבל למה אני לא יכולה לקנות שוקו לילדה בלי אשמה? זה עוד מילא, כי זה באמת רק אני. אבל כל הברמצוות? זה הוא בעצמו מתבאס על הכסף. זה משגע אותי! כאילו אתה מכיר אותי, לא עושה ציפורניים, לא מסתפרת, לא מוציאה על עצמי כלום! כמובן שהוא לא יגיד לי לא ללכת או לא לעשות, אבל גם לא דוחף קדימה ואומר ברור שנוציא, שנעשה, שניתן מתנה מכל הלב, באותו אופן שבו מוציא על עצמו. אז מי שמזדהה איתי, איך להיפטר מהתחושה הזאת של "אסור להוציא כסף סתם"?