לאחר שנולד לי ילד, הבנתי שבמבט של החברה – אמהות לא יכולות: להתלונן (״מי הכריח אותך להביא ילדים?״) לבכות (״למה את בוכה? חשבת שזה יהיה קל?״) להתעייף (״ממה בדיוק? את לא עושה כלום!״) לישון (״עצלנית!״) לנוח (״תנוחי כשתהיי סבתא...״) להיכנס שוב להריון (״השתגעת? כמה ילדים את רוצה?״) להפסיק לעבוד (״איך תפרנסי את הילד?״) לעבוד (״ומי יגדל אותו?״) לשים אותו בגן (״שלא יגדלו לך את הילד אחרים!״) להיות עקרת בית (״בעלי המסכן עובד קשה, והיא יושבת בבית!״) להיות רווקה (״אף אחד לא ירצה אישה עם ילדים...״) לצאת לבלות (״את משאירה את הילד אצל סבתא בשביל ללכת לבלות? באמת?״) והכי עצוב? 90% מהאמירות האלה נאמרות על ידי נשים אחרות. בואו נלמד להיות יותר תומכות אחת בשנייה. אני בן אדם. אני אוהבת את הילדים שלי, אבל הרגשתי את כל הדברים האלה – לפחות פעם אחת. (לא טקסט שלי, נלקח מקבוצה בפייסבוק)