חייבת לשתף. אנחנו זוג + 2, פעוט בן כמעט שנתיים ובן 4. מאז ומתמיד רבנו, גם לפני הילדים והקשר היה תמיד במהמורות. באפריל האחרון רבנו (כמו תמיד) ונפתחה תיבת פנדורה. ריב שאין ממנו דרך חזור. נאמרו כלפיי דברים קשים מאוד (הוא בן 40 עוד מעט, ורוצה עוד ילדים אבל לא איתי. כיף לו עם חברים מהעבודה יותר מאשר איתי. אין לנו תחומי עניין ולא מעניין אותו בכלל ליציר איתי כאלה. כל מה שהוא הגיע זה בזכות עצמו למרות שתמיד הורדתי אותו למטה. ועוד ועוד). מאז, הוא לא הראה חרטה כלשהי והדברים שאמרו נאמרו כפי שהם ולא בקטע של להט הרגע. שנינו מהנדסים, אני כרגע מובטלת כמעט כשנה. ומאותו ריב, אנחנו כמו זרים בבית. מלבד דברים על גידול הילדים- לא מדברים, לא אומרים שלום, כלום. במשך כל זמן הקשר בינינו, אף פעם לא היה מגע רב. בשנה האחרונה אולי פעמיים קיימנו יחסים. אף פעם לא מחבקים, בקושי נוגעים. לא מתנשקים. והילדים רואים את זה. כרגע אנחנו במצב מאוד רגיש בגלל שאני מחפשת עבודה, ומצד שני כשנתגרש- שנינו נעבור דירה לעיר אחרת. כי גם ככה לא מרוצים בעיר שאנחנו גרים בה כרגע. הבעיה היא שהגדול שלי מבין. הוא כבר חולם חלומות שהוא מספר לי שאני עצובה בהם. שאבא אמר לי לשתוק. והיום זה כבר השיא - הוא אומר לי שאבא צריך ללטף לי את השיער. כי ״את אוהבת אותו והוא אותך מאוד מאוד״. אני לא יודעת מה לעשות. אני אעשה הכל למען הילדים שלי והם הדבר היחיד שבזכותו אני מאושרת, מתפקדת והגרסא הטובה ביותר של האמא שאני. אבל אני מרגישה שמצד אחד אני לא יכולה להמשיך ככה שהם לומדים מהצד איך אהבה לא אמורה להראות. ומצד שני אני בחיפוש עבודה שהוא ארוך (הייטק). אני גם לא יודעת אם אני אוהבת את האבא כבר. אני כועסת ופגועה מידי. עדיין יש ריבים קלים, הוא סותר אותי מול הילד בהרבה מצבים, ועדיין התחושה שלי היא לחכות למצוא עבודה ואז להחליט מה לעשות. תודה למי שהצליחה לקרוא עד פה. רק פה אני משתפת את העניין. אשמח להמלצות כנות ממי שהיה במצב הזה…