היי בנות קצת ארוך אבל חייבת לפרוק, נתחיל באמא שלי שהיא אישה קשה ואפשר להגיד שהיא חושבת שהיא הכי צודקת למרות שיש לה קטעים שהיא מדברת/מקללת ולא מוכנה להודות בטעות שלה חשוב לי לציין גם שאנחנו לא בסטיות ומגיל 10 בחרתי מרצוני לצאת מהבית ולעבור לפנימייה בגלל שהיא לא יכלה לגדל אותי כמו שצריך מבחינה כלכלית בגלל טעויות שלה . הבן זוג שלי הוא בן אדם שאוהב לצחוק ולהסתלבט ולפעמים לא מבין עניין שיש אנשים שאי אפשר לקלל בצחוק. יש לנו תינוק בן 8 חודשים ולזכותה של אמא שלי היא עזרה בקניות בשביל הילד כי אנחנו לחוצים כלכלית אם זה מבחינת אוכל ובגדים ומה שצריך, היא בעיקר מתלהבת לקנות לו להרגשה הטובה שלה מאשר הצורך לעזור. הבן זוג שלי דיבר עם אחי צחק איתו ואחי התעצבן ברצינות למרות שהוא מכיר אותו טוב מאוד והוא יודע שהוא צוחק. אמא שלי התעצבנה וקיללה את הבן זוג שלי (אמרה ינשאללה יצא לו כל הדם מהגוף) הבן זוג שלי שמע את זה ומאז הוא לא מסכים לי לקחת את הילד אליה ככה במשך חודש עד שהיום היא כבר פתחה בפניי את הנושא ושאלה אותי הוא לא מסכים לך להביא את הילד? אמרתי לה את האמת אני כבר במשך כמעט חודש מספרת לה תירוצים למה לא להגיע. היא התעצבנה שוב קיללה ואמרה שיצאו לו גם כל העצמות מהגוף לא רק הדם ואמרה שכשהייתי צריכה שהיא תעזור ידעתי יופי להגיע אבל עכשיו כשאנחנו מסתדרים טיפה מבחינה כלכלית אז זה בסדר לא להגיע. לדעתכן "בצד" של מי אני צריכה להיות ? אני מרגישה בין הפטיש לסדן. וכשזה מגיע לאחי הקטן היא מגוננת יתר על המידה ותשרוף כל גשר אבל מצד שני זה הבן זוג שלי ואבא של הילד שלי גם אם אחי רב איתו הוא לא ילד קטן הוא בן 20 וגם לו יש פה של ביוב במקרה הטוב. איך ממשיכים מכאן? היא אפילו לא מוכנה להתפשר ברמה של שיחת וידאו שהוא מנסה לדבר איתה היא פשוט מתעלמת ומזיזה את הראש שהיא לא תסתכל עליו עוד לפני שהוא רב איתי לא לקחת את הילד.