איך אתן מרגישות כששוכחים אתכן…? מאז שאני ילדה תמיד שוכחים אותי שוכחים את היום הולדת שלי, שוכחים לשאול מה שלומי, שוכחים שאני שם. מאז שאני ילדה אני מרגישה שקופה היום אני נשואה עם שני ילדים אבל גם כשילדתי לא ראו אותי. אף אחד מהמשפחה לא הגיע. לא בלידה הראשונה, לא בשנייה. בלידה של הבת שלי, הייתי קצת עם בעלי עד שילדתי ואז גם הוא הלך להיות עם הילד בבית נשארתי לבד, מרוסקת, שבת שלמה בבית חולים עם כאב ובכי בלי סוף שאני פשוט לבד אין מתנות. אין התעניינות. אמא שלי שולחת לאחיות שלי בימי הולדת שלהן עוגה בלונים מתנה ולי? כלום. וזה לא שהם רחוקים ממני הבית שלי תמיד פתוח לכולם. חגים אצלנו, שבתות אצלנו, תמיד יש מקום בלב ובבית. אבל כשמגיע היום שלי אני אוויר. שנה שעברה אף אחד לא זכר שיש לי יום הולדת. לא אמא, לא אבא, לא אחים. אפילו לא “מזל טוב” בווטסאפ. חברות אין לי … והלב שלי כואב. אני סוחבת את זהכל יום ולמרות הכול כשיש למישהו מהם יום הולדת, אני הראשונה לאחל, לשלוח, להשתתף, לתת. אין לי לב להחזיר באותה מטבע. לא מסוגלת לגרום למישהו להרגיש כמו שאני מרגישה. ואני לא מדברת איתם על זה לא יודעת איך וגם לא באלי לפתוח את זה איתם כי פתאום אחרי שאני אדבר איתם אז יזכרו אותי ? אבל בפנים… אני מתפרקת. איך משחררים את הכאב הזה? איך מפסיקים להרגיש לבד, לא נראית, לא חשובה? איך עוזבים את התחושה הזאת שאני לא באמת שווה? אני לא כותבת את זה כדי שירחמו עליי. אני כותבת כי אולי יש עוד נשים שמרגישות ככה, ורק רוצות שמישהו יראה אותן