שונאת בכי של תינוק שונאת!!! כשהילד בעצבים, חייב לישון שנץ אחרי הגן ובוכה ובוכה ובוכה ולא בא לי לוותר לו, אחרי זה הופך לי את הלילה, אין לי כוח יותר... ועוד הגדולה חופרת לי שרוצה טלוויזיה, דיי אין לי כוח מהבוקר מבשלת לשבת בעלי לא בבית כל היום ואני עם שלושתם עייפה כבר מכל התקופה בכללללל

תקשיבו, יוצא לי עוד מהאוזניים ולא מצליחה להירגע. אני יודעת שהיום ה-7, ואולי זה להתעסק בקטנות, אבל בכל זאת אשמח לדעתכם. הייתי בגינה עם הילדים, וקולטת את בן ה-3 יורד חזרה מהסולם שעליו טיפס כדי להתגלש. הייתי רחוקה אז לא הייתי בטוחה מה קרה, אז במקום לצעוק על הילדים שלמעלה אמרתי שכל ילד שרוצה מותר לו לטפס, ואיפשרתי לילד לטפס בחזרה. אח''כ כל הילדים שלי עלו, כולל ילד בן 10 והתבאסו מאוד שילדות חוסמות להם את המגלשה שהם רוצים ולכן התגלשו באחרת. כבר קלטתי קודם שהילדות עולות במגלשה במקום לעלות בסולם ולהתגלש במגלשה. אבל לא הבנתי שהן ממש חוסמות ולא מאפשרות לילדים שלי להתגלש! אבא של הילדות היה שם ושיחק איתם ובעצמו היה בתוך המגלשה בלי לזוז. עליתי למעלה ואמרתי לילדות להתגלש עכשיו כי יש עוד ילדים שרוצים. הילדות מסתכלות עלי ולא זזות! מנענעות את הראש. אח''כ הילדים שלי אמרו שהילדות אמרו תזהרו ממנו. פתחתי עיניים עליהם והרגשתי שעוד רגע מתפוצצת. אמרתי לילדים שלי בפאסיב אגרסיב, שהילדות החארות (כן, כן!!! חארות!) ישמעו- יש עוד מגלשות, אם יש ילדות מעצבנות וחצופות תתרחקו מהם. אבל מה שרציתי זה לצרוח עליהן. וכמובן שידעתי שאין מה לדבר עם אבא כזה. מה הייתן עושות במקומי? הרגשתי קודם כל מאוד ילדותית לעשות פאסיב אגרסיב לילדות קטנות . אבל כמובן מה שיותר הפריע לי שלא הצלחתי לעזור לילדים שלי להתמודד עם קושי חברתי. שלא הצלחתי לעזור להם. מה הייתן עושות?