באמת שאני כבר לא יכולה עם בעלי אני כבר מותשת שבוע 36 אני רוב הזמן לבד עם סימפיזיוליזיס קשה אני נעזרת בקביים, הקאות בלתי פוסקות כבר תשעה חודשים , אנמיה, עצירויות טחורים וצרבות אני חיה על שעתיים שינה. כל זה תוך כדי שהבן שנתיים וחצי שלי איתי בבית עכשיו לפני שבעלי יצא לעבודה אני יצאתי לסט של הקאות מעל האסלה, לפני ההקאה באופן בלתי נשלט יש שיעולים כאלה , לפעמים את השיעול אני לא מצליחה להחזיק ואת ההקאה אני כן מצליחה. והוא כבר חודשיים לפחות לא מפסיק לשאול בחצי זלזול חצי סקרנות ״למה את משתעלת ככה חזק״ או מצקצק לי שאני מתה כבר לבכות מייאוש ומחזיקה את הקיא. והנה השאלה הבלתי נסבלת הזאת מגיעה שאני לא נושמת כדי לא להקיא ופשוט התפוצצתי מעצבים והתפרצתי בבכי ליד הילד צרחתי עליו את נשמתי. הוא בתגובה פשוט לקח את הרגליים והלך לעבודה בלי להגיד אפילו סליחה או שלום לילד פתחתי את הדלת להגיד לו שיגיד לילד שלום ואני שומעת אותו בחדר מדרגות פשוט מתעלם. אין פעם שאעשה רעש של שיעול ולא אשמע את הצקצוק אני מסבירה לו שזה לא בשליטה שאני לא נהנית מזה , אני מגיעה למצבים שאני מקיאה דם אז במקום להניח יד להגיד יהיה בסדר וזהו או אפילו פשוט לשתוק אתה מצקצק לי ולועג לי בזלזול ״למה להשתעל ככה חזק״ חודשיים אני עונה בסבלנות, מנסה להסביר בכל זאת גברים זה עמות הם לא מספיק מפותחים להבין אבל גם מצד שני אני כל כך סובלת ואני פשוט לא מסוגלת להכיל את זה עכשיו במיוחד שאני יודעת שיש בזה מידה ממש לא מבוטלת של זלזול, כי אם זה היה מסקרנות או דאגה בפעמים הראשונות שהסברתי הוא היה מבין ומפסיק לשאול