היי איך אפשר לעודד להביא ידיים לקו האמצע ? מביאה לה צעצוע רועש , משלבת לה את…

בנות הבטן שלי מתקשה המון במהלך היום מרגיש כאילו העובר נצמד לי חזק לדופן ואז משתחרר תקין? שבוע 31

היי בנות שבוע 35+1 ומרגישה כזה דקירות בנרתיק באות והולכות וגם העובר זז תודה להשם יכול להיות שהוא עוד מתמקם ובגלל זה ככה אני מרגישה ?

רוצה להתחיל טעימות לבת שלי לאלרגנים. מה נתתן באלרגנים ואיך?

סיפור הלידה שלי🥹 קצת ארוך אבל שווה קריאה😉❤️‍🔥 הכל התחיל ביום שלישי 12.8.25 מתחילים צירים סדירים כל 3 דקות אבל לא כואבים ככ מתלבטת לצאת לבית חולים או לא. מחליטה שכן לצאת. לידה ראשונה ..לא יודעת עדין מזה צירי לידה ומפחדת להגיע מאוחר מידיי. מגיע למיון מקבלים אותי.. עולה למוניטור ... מראה שכן יש צירים גבוהים וחזקים אבל מחכים לבדיקת פתיחה. רופא בודק אומר לי אין פתיחה ומחיקה משחרר לבית. חוזרת לבית בידיעה שעשיתי את הנכון עבורי. יום למחרת הולכת לרפלקסולוגיה יום לפני המשוער שלי. קמה ביום חמישי עם צירים יותר כואבים אבל עדיין מרגיש לי לא בטוח ..הולכת למוניטור במרפאה האחות אומרת לי את ממש רגועה אבל הצירים עוקפים את הדף מכאן למיון ! נוסעת שוב למיון נכנסת לבדיקה אומר הרופאה 1 וחצי פתיחה 60% מחיקה מקבלת שחרור כי מבחינתם אני לא בלידה. מגיעה שבת ערב שבת מרגישה שוב צירים כואבים הרבה יותר ועוצמתיים ומחליטה להשאר בבית עד שיתחזק. שעתיים לפני צאת שבת צירים כל דקה! ארוכים וכואבים מגיעה לבית חולים כי כבר לא יכולה עוד הרופאה אומרת לי שוב את אותן נתונים מיום חמישי ומשחררת אותי. יוצאת שבת והצירים מתחזקים ומתחזקים. מתבאסת שחזרתי הביתה אבל מנסה להתמודד בבית עם הכאב כדי לקדם כמה שיותר . יום ראשון 17.8.25 בשעה 06:20 מתעוררת מצירים תופתת!!! לא יכולה לנשום אבל נושמת עמוק עמוק! נכנסת למקלחת רותחת להרגע. אבל לא נרגע רק מתחזק שוב בפעם הרביעית קוראת לאמא ויוצאים לבית חולים. מגיע עולה למוניטור והמילדות שם רואות אותי כל ציר מתקפלת! בודקת לי פתיחה ואומרת לי פתיחה 3 מחיקה 80% את עולה לחדר לידה! שואלת אם אני רוצה אפידורל אני מסרבת כי מאוד רציתי לידה טבעית. מגיעה 09:30 בבוקר נכנסת לחדר לידה ומתחילה תרגילים לזירוז לידה. (יש לציין שהטנס של יד שרה הציל אותי) 12:00 נכנסת רופאה לבדוק פתיחה ואומרת לי פתיחה 4 מחיקה 80%. אני שמחה שהתקדם כי לא כ"כ רציתי זירוז. מבקשת מוניטור נייד ונכנסת למקלחת רותחת . מגיעה השעה 14:00 ואני אחרי מקלחת טובה בודקת אותי הרופאה ובום יורדים המים! הרופאה צועקת מיים מקוניאלים !(העובר עשה קקי בבטן) הרופאה אומרת לי לא לרדת מהמיטה . ושואלת אם אני רוצה אפידורל אני מסרבת . וממשיכה עם צירים במיטה!🤯 מתחילות האטות בדופק ורופאים מתחילים להכנס לחדר אחד אחרי השני קצת לחץ אבל אני משתדלת להשאר רגועה עד כמה שאפשר 16:00 נכנס אלי רופא מדהים ביותר! ומסביר לי סיכונים שיכולים לקרות ואומר לי שיכול להיות שהעובר קשור בחבל הטבור ולכן לא מתקדם מהר. יש לציין שהראש של העובר היה 5- כל זמן הלידה. ולא ירד לתעלה. לבנתים האטות משחקות.. אני עדיין בלי אפידורל . נכנסת רופאה ומבקשת להכנס לצום לא לאכול ולא לשתות והלחץ בגוף התחיל לעלות!! מהרגע שאני יודעת שנכנסת תכף לניתוח חירום כל ציר ניהיה כואב פי 100! בא רופא ואומר לי מסימים ניתוח ומכניסים אותך. 17:50 מכניסים לניתוח הרדמה כללית כי חששו מהרדמה חלקית בגלל הדופק של העובר. 18:02 הגיע לעולם הנסיך שלי👼🏻 3145 ק"ג של אושר!! נסיך עולם שלי!!! כשיצאתי מהתאוששות המנתח אומר לי שחבל הטבור היה קשור סביב הראש הרגליים והבטן. בלידה רגילה הוא היה מת חס ושלום! תודה לבורא עולם !! עם כל הרצון ללידה טבעית ולידה רגילה ומאוד רצינו לזכות בפדיון מזמור לתודה!! אין עוד מלבדו!!!❤️ תודה שקראת❣️

מתי התינוק שלכם התחיל להתהפך מהבטן לגב ומתי התחיל לזחול ?

רק לא מזמן העזתי לראות שוב את הסרטון של הלידה שלי. לא היה קל, אבל שם – בין הצעקות, הדמעות והכאב – הבנתי כמה הייתי חזקה. זה הסיפור שלי. לא מושלם, אבל אמיתי. סיפור הלידה שלי קמתי ב־3:00 לפנות בוקר עם תחושה צורבת בבטן. לא ידעתי אם זה באמת מתחיל, רק ידעתי שאני מרגישה משהו חזק. ניגשתי לבעלי ואמרתי לו שאני מפחדת. הוא חיבק ואמר שאולי אלו צירים — ואני, שזכרתי את הלידה הקודמת, חשבתי שזה שונה. אבל עם הזמן הכאב התחיל לבוא בגלים, והבנו – זה קורה. ישבנו יחד בסלון, ערים, מקשיבים לגוף שלי. ב־10:00 בבוקר נסענו לבית החולים, רק כדי לשמוע שיש לי פתיחה של חצי סנטימטר ושאני יכולה לחזור הביתה. אז חזרנו. הבת הגדולה שלנו כבר הייתה אצל סבתא והרגשתי שזו הזדמנות לתת לגוף שלי לעבוד בקצב שלו. עליתי מדרגות, שמנו שירים יפים, התחבקנו, התקלחתי במים חמים. הכול מתוך תחושת קרבה, מתוך אמונה שזה יתקדם – ובאמת, לאט לאט הצירים התחזקו. בשמונה בערב יצאנו שוב לבית החולים. בדרך קיבלנו התראה על אזעקה, והשומרת לא רצתה להכניס אותנו. כבר אז הרגשתי חוסר ביטחון, אבל אמרתי לעצמי – אני מתקדמת, אני בדרך להביא חיים. במיון קיבל אותי אח נחמד, שאמר שהוא רופא. הוא בדק אותי, ביצע סטריפינג בלי לבקש רשות – וזה כאב מאוד. משם התחיל הקושי האמיתי: חוסר האמון, התחושה שלא רואים אותי כאדם אלא כעוד יולדת. אחרי שאמר שיש פתיחה 2.5 ושלח אותי “לחדר לידה”, שמחתי. אבל עברו שעות, ואף אחד לא התייחס. ראיתי את האחיות מדברות ביניהן, מבינות שהוא טעה, ואף אחת לא באה להסביר לי. הכול התברר לי לבד – הרגשתי שקופה. אבל לא ויתרתי. ניסיתי להישאר ממוקדת, לנשום, להתמודד עם הצירים לבד. כשביקשתי עזרה – כדור פיזיו, בקבוק חם – קיבלתי תשובות קרות. שעתיים של צירים בלי רופא, בלי תמיכה אמיתית. ואז הגיע הרופא הראשון שהרגשתי שרואה אותי – מלאך. בדק אותי בעדינות, אמר שיש פתיחה של 3.5 ושלח אותי סוף־סוף לחדר לידה. אפילו שהחדר היה ישן ולא נעים – הרגשתי הקלה. כשהגיע האפידורל, כבר הייתי בפתיחה 6. זה עזר, אבל גם גרם לבחילות נוראיות. הרגשתי קפואה, תלויה באחרים, אבל בפנים המשכתי להחזיק. המיילדת שמה פיטוצין ופקעה את המים – ומשם הכול הסתבך. ירידות בדופק, החזרת מי שפיר, בלבול בין הוראות של רופאה למיילדת. ביקשתי שיפסיקו עם הפיטוצין – זה לא הרגיש לי נכון – אבל הוא הוחזר שוב. ואז שוב ירידות בדופק. נשארתי לבד עם צפצופי המוניטור, ופתאום קיבלתי התקף חרדה. נשמתי חמצן, בכיתי, אבל גם שם – בתוך הפחד – מצאתי בתוכי שקט קטן, קול שאמר לי: את לא נשברת. ואז הגיע הרופא ואמר – “נראה שהפתיחה לא מתקדמת, יש ירידות בדופק, מתכוננים לקיסרי.” נבהלתי מאוד. אבל אז בעלי הסתכל עליי בעיניים ואמר לי: “תשחררי. מקסימום תעשי ניתוח – העיקר שהוא יצא בשלום. זה הכי חשוב.” המילים שלו כמו פתחו בי משהו. הרגשתי איך הגוף מתחיל להשתחרר, איך הפתיחה נפתחת פתאום מעצמה. אבל במקביל, כל חוסר התיאום בין אנשי הצוות – כל הסתירות, הדיבורים הלא ברורים – גרמו לי לחוש שוב את אותו חוסר אמון. קשה היה להרגיע את הלב אחרי כל מה שעברתי שם. שכבתי על צד שמאל למרות הבחילות – זה עזר לו. ואז הרגשתי צירים חזקים במיוחד. הרופא בדק ואמר: “פתיחה 8.” עוד רגע אמר: “תתחילי לדחוף.” שלושה רופאים נכנסו, לחצו לי על הבטן, הכול היה סוער. אבל אני נשמתי. דחפתי. וברגע שהוא יצא – ידעתי שזה נגמר. שניצחתי. אחר כך הייתה עוד דרך – השילייה שלא יצאה, הרחם שלא התכווץ, התפרים – אבל כבר הייתי אחרי. כבר הייתי אמא בפעם השנייה. המיילדת התנצלה, אחרת העירה הערות קשות על “תינוק עצבני” ועלי, אבל אני בחרתי באותו רגע להפסיק להילחם. רק רציתי לשמור על השקט שלי ועל התינוק שלי. ורק לאחרונה העזתי לראות את הסרטון של הלידה. הלב שלי דפק חזק כשהפעלתי אותו. והדבר הראשון שנשמע שם, ממש כשהוא יוצא לעולם, זה הקול של המיילדת שאומרת: “איזה תינוק כועס וכעוס.” זה היה המשפט הראשון שאמרו עליו, ברגע שבו נולד. קשה לי לשכוח את זה. היום, כשאני נזכרת בלידה הזו, אני עדיין נרעדת. אבל אני גם מבינה – הייתי שם, בכל הכאב, בכל הבלאגן, בכל הפחד – והייתי חזקה. הלב שלי ידע להילחם, לנשום, לשחרר. הלידה שלי אולי לא הייתה “מושלמת”, אבל היא שלי. ובתוכה – יש סיפור על אישה אמיצה, רגישה, שנולדה מחדש יחד עם התינוק שלה.