אני בוכה חייבת לפרוק קצת אני בטוחה שתבינו אותי אני אחרי לידה. אין לי עבודה. מאז שהתחתנתי אין לי עבודה מסודרת שאני אוהבת כל ההריון ישבתי לבד בבית עכשיו אחרי הלידה אני גם בבית עם התינוק. בעלי עובד מהבוקר עד 8 וחצי בערב כאיש מכירות ויש ימים (בערך פעמיים בשבוע) שמנגן חתונות ואז אני רואה אותו רק ב 1 בלילה. הוא מתקדם בחיים מגשים את עצמו ואת החלומות שלו עושה כסף ועושה כייף בזה שהוא מנגן בחתונות. למרות שזו עבודה אבל זה החלום שלו ואני נשארת כל היום לבד לטפל בילד ובנקיונות ובבישולים (גם אין לי עזרה ממנו כי חוזר גמור. לא נעים לי לבקש…) אני מרגישה ממש מבוזבזת שאני לא עושה כסף לא יוצאת מהבית. לא עושה מה שעושה לי טוב אני אפילו לא יודעת מה עושה לי טוב. זה הכי כואב לי. אני רק עם הפיג׳מה כל היום נושר לי כל השיער אני רק משמינה יותר ויותר מעבר לבטן שלא יורדת מהלידה. כולי סימני מתיחה. אני לא מתאפרת ומתארגנת כי אני לא יוצאת ומרגישה ממש לא טוב עם עצמי. אפילו לקנות לעצמי בגדים אני לא מרשה לעצמי כי חבל לי על הכסף שלו שהוא עובד קשה. ואני לא מכניסה שקל. עד שאני מוציאה על עצמי כסף זה אחרי הרבה זמן. למרות שהוא רוצה שאני אקנה לעצמי. אבל אני חושבת על העתיד. לא רוצה שסוף חודש נהיה בצימצום. גם ככה יש משכורת אחת . יש חשבונות לשלם על הדירה להשכרה קניות וכו חצי מהמשכורת שלו הולכת על שכירות. יש ילד . רוצים לקנות דירה אבל הוא מנגד משקיע כמויות של כסף בציוד של כלי נגינה כל פעם הוא בא לי ביציאה אחרת. קונה בעשרות אלפי שקלים את הציוד הכי יקר ואני מפרגנת כי אהי אוהבת אותו והוא בעל טוב. מעבר לזה לא קונה לעצמו כלום וגם מי אני שאני אגיד לו לא הרי זה הכסף שלו. לא באלי גם להיות אחראית על הכסף ולשים גבולות כי זה התפקיד שלו . לא באלי להיות גבר. ומצד שני באלי לעשות לזה סטופ אבל לא נעים לי ואולי זה בכלל מתוך קנאה שהוא מתקדם וקונה ציוד יקר ואני תקועה בבית ולעשות הזמנה לעצמי של בגדים אני חוששת.